[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איריס גדות
/
אנה אני באה

"נו, את באה?" קולו דוחק בה, כמו גם נוכחותו בבית, מוציאים
אותה משלוותה. היא שקועה בעולמה המרצד לו על מסך הלפטופ, מנסה
לצמצם את נוכחותה הפיזית, להיעלם. מאחורי גבה רוחשים חייה
האמיתיים כמו בסרט קיטש אמריקאי. בעל, בית עם גינה וגג אדום,
שלושה ילדים וכלב. כלבה למען הדיוק. החלום האולטימטיבי של מי
שגדלה במעברה של בת ים. תמיד התפלאה כמה קל היה להשיג את כל
אלה, ואולי בגלל שזה בא בקלות כל כך היא מוותרת עכשיו מהר מדי
על החלום הישן שלה, מחליפה אותו בחלומות אחרים, פחות ראויים?
איפשהו בדרך איבדה את עצמה, לא מבינה לאן נעלמו החיוך, העיניים
הבורקות ושמחת החיים שלה. מעבר למסך, חיים שוקקים, חיים
סוערים, חיים של אחרים שלא פוחדים לחיות כמוה.
מרגישה מציצנית, שחקנית, משחקת את עצמה לשעות ספורות בכל ערב
על במה וירטואלית בפני קהל מריע. עם מסיכה אלקטרונית על הפנים
היא מתפשטת, מתערטלת, מניחה להם לבחון מקרוב את קרביה.



"נו את באה?" הוא מזרז אותה, משרבב את ראשו מבעד לדלת המשרד,
מחייך ובעיניו רמז לנזיפה. "הישיבה כבר מתחילה, אנחנו
מאחרים".
היא משחררת אנחה קצרה, מעיפה שוב מבט במסר שקיבלה הרגע במייל,
מתלבטת האם לענות עכשיו או מאוחר יותר ומחליטה לדחות את התשובה
לערב, אז יהיה לה זמן לנסח טוב יותר את המחשבות המתרוצצות
בראשה. לא נורא, הוא יחכה קצת...
ישיבה רודפת ישיבה, היא מציגה, היא מקשיבה, מטלות נושרות בזו
אחר זו על כתפיה החשופות. היא מהנהנת, היא מחייכת, היא נובחת,
היא נושכת, הכל חלק מהמשחק. סביב השולחן הארוך גברים בלבד, היא
סוקרת אותם אחד לאחד, תוהה האם מישהו מהם יכול להציץ אל חייה
האחרים. קר כאן,  חולפת מחשבה בראשה, צמרמורת מרעידה את גבה
והיא מחכה לערב, לחום שעולה מן המסך.



"קחי את הילדים ובואי", משדל הקול באפרכסת. "המים רותחים, יש
עוגה ואני חייבת לדבר איתך קצת. החיים הוירטואליים שלך השתלטו
על החיים האמיתיים". ללא חשק היא מתנתקת מהמחשב, אוספת את
עצמה, מאיצה בילדיה להיכנס לאוטו ונוסעת למקום שפעם עטף אותה
והיום כתליו סוגרים עליה. שיחה על החיים שבה היא ממעטת לדבר
ומרבה לשמוע. היא מנסה לשתף קצת במחשבות בניסיון נואש להפיח
חיים בחברות הוותיקה והיקרה הזו ויודעת בתוכה שאין סיכוי שזו
שיושבת מולה תבין. קפה שמתקרר, יותר מדי עוגה, ילדים מתרוצצים
מסביב, נהנים מכל רגע, ארוחת ערב משותפת, כמו פעם. היא אינה
מוצאת בכך שמחה יותר ותוהה בינה לבינה מדוע אינה יכולה למצוא
קצת אושר בסיטואציות שבהן אחרים מאושרים עד הגג. בדרך הביתה
היא חושבת על המסך שמחכה לה, האם מאחוריו  מחכה לה האושר?



נו, מתי את באה? מהבהבת השאלה על המסך.
והיא יודעת שבפעם הזאת היא תבוא...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני לא רוקד
כשחרגול


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/12/05 22:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איריס גדות

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה