אנשים מתחזים
פרצופים שקרנים.
ילדים אכולי קנאה
והורים שקועים במראה.
כולם עסוקים בעצמם, אגואיסטים ואנוכיים לעולם.

ואני בין החיים למוות,
לפני הדלת לבית החמים,
בין האדמה לשמיים הכחולים
ואני לבד... נודדת בתוך עצמי.

כבר לא כואב לי, אני מרגישה אשמה.
מרגישה כאחת שלא שווה אגורה,
מורכבת משקרים שסובבו אותי כל החיים.

אני פגועה כמו שאף פעם לא הייתי.
אני רוצה למות... אבל שירגישו בקיומי
הלוואי ויכולתי לשנות את הכל
הלוואי ויכולתי להתעלם מהעובדה
שאני תקועה בהווה ויודעת... שאין שקר גדול מזה