"חמישה פלשתינאים הרוגים במחסום וחייל פצוע אנוש. היום הוכרז
יום קניות המוני בחצי המחיר, אנשים שועטים אל הקניונים בחום
הבלתי נסבל הזה של אוגוסט 2010, הכי חם שנראה אי-פעם. דו''ח
דברת חוגג חמש שנים של כישלון. והשבוע נוספו עוד 800 מובטלים
לרשימה. זהו קול החדשות, בוקר טוב."

ככה קמתי, כשאני מנסה לשפשף את סימני הבוקר מעיניי ולהגן על
פניי מהשמש שכוונה בדיוק לעין שלי.
חום אוגוסט ייאש אותי כליל, מעולם לא סבלתי את הקיץ.
המזגן היה דלוק על רמה אחת מעבר למותר, היה קיפאון בחדר אבל
השמש עדיין חדר מעבר לשמשה.
ביקשתי מנועם לא לפתוח את החלון אבל הוא לא מקשיב, הוא חייב
להתלבש עם חלון פתוח.
קמתי מהמיטה כמו שק חול שעבר מסע ארוך ונעלתי לרגליי זוג
נעלי-בית בצורת פיל שקיבלתי ליום ההולדת מאחותי.
הלכתי לעבר האמבטיה. הבית היה ריק והיה אפשר לשמוע בבירור את
משיכות נעלי הבית על הרצפה.
אמא שלי הייתה צועקת עליי ברגעים כאלה שאני ארים את הרגליים.
לא פתחתי את האור באמבטיה, הייתי משתמשת במתג רק שהיה ממש
חשוך, אני מפחדת מהחושך.
פתחתי את הברז ובהיתי בעצמי תוך כדי האזנה למים הזורמים מטה
ומתמזגים עם החרא והעכברים בביוב.
לקחתי חופן מים בשתי ידיי והשלכתי על פניי בגסות מסוימת.
הטיפות שנזלו מהפנים שלי לקחו איתן חתיכות עור ונשארתי שלד
ערום.

הלכתי חזרה אל עבר החדר שלי, חדר לבן עם מיטה כחולה.
שיבלוט המקום הזה שעושה לי ולנועם להתנהג כמו שני טווסים בעונת
החיזור.
הארון היה אדום. בחרתי בקפידה כל פריט בחדר שיהיה בולט בצבעים
עזים, ככה רציתי.
שם בפנים היו הבגדים שלי מבולגנים אחד בתוך השני ללא כל חשיבות
לבגדים ולצבעים, הכול היה נראה כמו קיא של בחור ששתה המון
אלכוהול במסיבת נוער.
לקחתי לעצמי ג'ינס שהיה גדול עליי בכמה מידות,
אפילו קרוע ובלוי.
לקחתי גם גופייה שחורה עם ציור של איש לבן שמנופף לשלום.
פיזרתי את השער. זה לא היה ממש שער, ראסטות.
מעשה ילדותי שעשיתי אחרי הצבא והשארתי אותו כי נועם אומר שזה
יפה לי.
שמתי קבקבים שחורים, מוזרים כאלה, קניתי אותם בסקוטלנד.
שמתי על כתפיי את התיק, לא לפני ששמתי כמות של איפור שחור
בתוכו ועל עיניי, והלכתי לכיוון הדלת.
שם ממול, הייתה דבוקה על הקיר ילדה קטנה שלבושה צבעוני, על
השמלה שלה יש תבליטים קטנים שעליהם שמנו את המפתחות שלנו.
הצרור שלי לא היה שם.
התחלתי לקלל את אמא שלהם, את אמא שלי, את אמא של נועם ואת כל
האמהות שהכרתי.
אחרי נשימה ארוכה ראיתי שהם בכלל מונחים מעל המראה שכל כך
שנאתי.
יצאתי מהבית.