האח בחדרי בער, הרמתי את ראשי ממכונת הכתיבה והסתכלתי על הקיר.
תמונות רבות חלפו לנגד עיניי והציור התחיל לתפוס צורה ולרצד
מול עיניי על הסיד הלבן. הסתובבתי בחיוך לעבר האש והתמונה
התבהרה. "הו כן... אז ככה אלעד, אתה מוכן?"

...ביתו עלה בלהבות, קול פצפוץ הקורות הנשרפות של המבנה גרמו
לו להרגיש כאילו מישהו מכה עם פטיש על לבו. בתחילה לא בדיוק
עיכל את המצב, הוא עמד והתבונן על השרפה כאילו דרך מסך אשר
מתעתע בראייתו.
הוא התמוטט. בבת אחת נפל על המדרכה והחל לבכות, הוא ישב כפעוט
ופשוט בכה, דמעותיו מתערבבות בעשן השחור הסמיך שעלה מביתו,
כעס מילא את ראשו ולאחריו חוסר אונים מוחלט. "אני רץ פנימה"
הוא אמר, אך לא היה מסוגל לקום ממקומו. הוא פשוט ישב והתייפח.
אפרת הופיעה לנגד עיניו, בזכרונות שלו, מנחמת אותו.

אני חייב לנוח. חייב לשתות משהו, קפה, רק לא להירדם.
"בוווום" נשמעו דפיקות בדלת כאילו מישהו מנסה להעיף אותה
מהציר.
"זה אמצע הלילה, מה עוד פעם עשיתי לזונה הזאת?!" אמרתי לעצמי
חרישית.
"מי זה? אני ישן!" אמרתי.
"פתח מייד" אמר לי קול גברי נמוך.
אוקיי, זאת לא דרישה נחמדה מדי בשלוש לפנות בוקר. חשבתי לעצמי
והתקרבתי בצעדים חרישיים לדלת.
"פתח מייד חתיכת בנזונה מניאק!" אמר הקול הנמוך שמשום מה נשמע
מוכר. הסתכלתי בעינית ונדהמתי לגלות את האדם שעיניי רואות
לראשונה. פתחתי את הדלת לחריץ קטן והבטתי החוצה. זה היה הוא,
האיש שאני מכיר כל כך טוב, מכיר יותר טוב מאשר את עצמי.
"אלעד?... זה לא יכול להיות."
פתחתי את הדלת לאט והוא נגלה לפניי. ישר ידעתי שזה הוא, וזה
מובן מאליו, כי הכרתי אותו כל כך טוב בחודשים האחרונים. אבל נו
באמת, זה לא יכול להיות, זה לא איזה סרט אמריקאי קורע לב או
סיפור מדע בדיוני.
"מי אתה?" שאלתי רק כדי לראות שאני חולם.
"בחייך, אל תיתמם" הוא אמר ונכנס לדירה שלי כאשר הוא דוחף אותי
ממקומי בכוח עצום. "כבר חודשיים אתה מאמלל אותי לחלוטין, עושה
מה בראש שלך, ומה איתי?.. כן, אני מכיר טוב מאוד את התפקיד
שלי, אבל מה, מה לכל השדים והרוחות עשיתי לך, כמה עוד אני צריך
לסבול?!"
עמדתי המום, הרגשתי כאילו כרגע נולדתי, כתינוק פגיע, לא יכול
לזוז, לא יכול לדבר. "מה...?" שמעתי את עצמי אומר מבלי באמת
להבין את המשמעות.
"מה?! אני אסביר לך מה!" הוא אמר ופרץ דרכי בכוח עצום לעבר
השולחן, עליו היו מפוזרים הדפים של הרומן האחרון שלי, "סבל",
מסביב למכונת הכתיבה.
"על זה אני מדבר!" הוא צעק ודפק על ערימת הדפים הכתובים שנערמה
בצדו הימני של השולחן.
האור ממנורת השולחן נפל על פניו. הייתי המום, ראיתי את פניו
בראשי כל כך הרבה פעמים, ולמרות זאת עיניי פגשו את עיניו בפעם
הראשונה.
הוא נראה נורא, שובלי הדמעות השחורים מתחת לעיניו נראו כמפלים
הבוקעים משקי "חוסר השינה" שלו. בגדיו היו רופפים וכתפיו היו
שפופות, למרות זאת כוחו היה עצום, והוא הקרין אותו עליי.
"מה אתה עומד המום?!" הוא צרח, "תסביר לי!"
"אתה אלעד... אלעד... מהספר?"
"חה! אתה עוד שואל?! אתה יצרת אותי", הוא אמר וכיוון אצבע
מאשימה אליי. "אתה! בגללך אשתי מתה, בני בגללך, בני היחיד...
עכשיו שוכב בקבר ולי נשארו שתי חתיכות אבן קרות לחבק, ומה
אתה?! אתה פשוט עומד לי המום עכשיו? צא מזה!" הוא צרח ודחף
אותי לקיר.
"אלעד תראה... אמ... אתה דמות, אתה לא יכול לעמוד פה מולי
ולצעוק עליי, אתה בסך הכל סימני דיו על נייר".
"כן, אז גם זה בסך הכל סימן דיו", הוא אמר והכניס לי אגרוף
לבטן אשר גרם לי להתקפל וליפול לאחור לכיוון הקיר.
"אז עכשיו הכל נגמר", נשמע אלעד דרך מסך של כאב שהלם בי באותו
רגע. "אני אמות, איעלם, בעצם אחזור לא להתקיים, בדיוק כמו שהיה
לפני שהנחת את ידיך השטניות על חיי".
הוא הסתובב לכיוון המכתבה שלי והביט בערימת הניירות. הוא
הסתובב שוב לכיווני וירק בפניי. הרגשתי את הרוק המתערבב עם כתם
הדם שנוצר בפינת פי. הוא ניגש למכתבה ותפס את ערימת הניירות
המודפסים. הוא החזיק אותם מול פניו וראיתי נצנוץ של דמעה
בעינו, שמהר מאוד ירדה למטה. פניו הסתובבו לכיווני והוא צרח:
"תראה מה עשית!" הוא רץ לכיווני ובעט לי בצלעות. הבעיטה
ההמומה, כמהלומה על תוף, הרעידה אותי מבפנים ושלחה ענפי כאב
בכל גופי.
הוא נעצר מולי, צופה מהצד על גופי המתפתל על הרצפה. "בפעם הבאה
תחשוב טוב יותר", הוא סינן לכיווני וניגש אל האח. האש שהאירה
עליו הקנתה לו ארשת מעוררת פלצות, הוא נראה זקן ולא כאדם בן
השלושים ושלוש, השטני עם העיניים החומות העמוקות, הגוף הגבוה
המוצק והמבט הסקרן על פניו כפי שיצרתי אותו. הוא נראה זקן
מקומט ובלוי, הוא נראה גוסס.
הוא הסתכל על ערימת הדפים שהחזיק ביד וכאילו מבלי לחשוב פעם
נוספת הוא השחיל את כל החבילה אל האח. הדפים נתפסו מייד בלהבה,
ונחתו בצליל עמום על הגחלים כאשר קול פצפוצם נשמע ברקע.
לפתע, להבה מסנוורת פילחה את בטנו של אלעד והתפשטה לכיוון
פניו. הוא צרח, הרים את ידיו אל עבר התקרה ונפל על ברכיו. לאחר
מכן הלהבה פרצה אל עבר פניו, הצרחות לא הפסיקו. פתאום הוא
השתתק, הוריד את הראש לכיווני ומבטו נתקל בשלי, ואז הוא נעלם.
במקומו נותר שוכב על השטיח פריט אחד בלבד, לא הבנתי מהו אך הוא
נצנץ לכיווני בקצב האש ההולכת ודועכת באח. נמתחתי קדימה וכל
גופי כאב. "חטפתי כהוגן", חשבתי לעצמי, "אני מקווה ששום דבר לא
נשבר". נמתחתי עד שראשי היה מעל החפץ המנצנץ ואז הוא נגלה
לפני. זה היה מפתח, מפתח פשוט, כמו של תיבת דואר, עם מחזיק
מפתחות מפלסטיק. ועליו מדבקה שעליה מודפס:

                                      מצפון
                               ק.בלאק סמולט

אור לבן שפרץ מהמפתח פגע בעיניי וסנוור אותי לחלוטין. זרקתי
אותו מהיד ונפלתי על גבי.

האישונים שלי היו עדיין כבדים, הרגשתי את מיטתי הרכה תחתיי אך
כל גופי כאב. פקחתי את עיניי, ניסיתי להסתובב אך הרגשתי כחתיכת
אבן. "זה היה חלום, צריך לעבוד פחות, בטח אני יושב שפוף כל
היום מול השולחן הזה". הצמדתי את כפות ידיי למיטה והרמתי בכאב
את גופי. "אוי, בטח ישנתי בתנוחה גרועה", אמרתי כאשר הכאב פילח
את כל גופי. הרמתי את ראשי מהמיטה וכתם אדום על הסדין תפס את
מבטי. "אלוהים!" אמרתי לעצמי והסתובבתי לכיוון השולחן. השולחן
היה ריק פרט לחבילת דפים ריקים ששכבו בצדו השמאלי של השולחן
ומכונת הכתיבה שלי.
"תודה לאל", אמרתי, "תודה לאל".
קול הפצפוץ נדם, האח הפסיקה לבעור.