שנתיים עברו ודמותך בראשי מתערפלת.
רואה את שמך חקוק באבן ומסרבת להאמין לגורל,
איך ננטשתי ע"י השמחה...
חולמת עלייך צוחק כתמיד ומתעוררת למציאות המרה,
לחיים בלעדייך.
מתי הזמן באמת ירפא?
מתי האמת תראה את גדולתה ותוכיח צדקתה?
נראה כי כולם ממשיכים הלאה ורק אני רוצה להאמין
שתחזור והכול ישוב לקדמותו.
שנתיים עברו וקולך בראשי נעלם.
מסתובבת, מחפשת לי תשובה לשאלה חסרת הגדרה.
רק תמונתך מוכיחה שהיית פה,
שהשארת את חותמך,
שלא נעלמת כליל.
הלב נעצר לשמע שמך,
רוצה רק לחבק אותך.
מתי הזמן באמת ירפא?
מתי תחזור?
כל כך הרבה עוד לא הספקנו.