פתחתי את העיניים כשטיפות הגשם נזלו מהפנים שלי, לאט לאט
מתרומם מהאדמה הקרה, מתחיל ללכת, מסתכל על הבתים מסביב, מחפש
קצה רמז...
האם זה יכול להיות? הצלחתי?
עברו בערך 30 שנה מאז שהיא נעלמה, 30 שנה שבהם אני מנסה להבין
למה, לאיפה, ומה גרם לזה...
ניסיתי בכל כוחי לשלוט בתחושת הריקנות שהציפה אותי אחרי הידיעה
מהמשטרה, אבל לאחר ארבעה ימי חיפוש, הם לא מצאו כלום. אפילו לא
גופה.
המשכתי ללכת במורד הרחוב הרטוב ביותר בעיר הרטובה ביותר בעולם,
לונדון.
אם לא מדמעות, כנראה מהגשם הרב שירד כאן, כל האווירה של לונדון
הישנה, מזכירה מאוד סרט מתח. של שרלוק הולמס לדוגמה.
נעצרתי מול בניין בן שמונה קומות, מסתכל ובוחן...
האם זה המקום? האם בדיוק כאן נפרדנו לשלום? או יותר נכון,
ניפרד?
לא הייתי בטוח, לונדון עברה כמה וכמה שינויים עם השנים, וב-30
שנות המחקר הלא מוצלח שלי, הספקתי לראות מספיק תמונות והבזקים
של לונדון הישנה, העתיקה.
לונדון, לפני 30 שנה.
התחלתי לחפש מלון כדי ללון בו בלילה, ולמחרת לצאת לאותו הבית
ולקוות לשנות את מה ששינה לי את החיים מאז - היעלמותה של אהבת
חיי.
קראו לה פאניס, יותר נכון פא-ניס, ככה היא רצתה שיבטאו את השם
שלה, כי אחרת, זה לא היה נכון.
היא גרה בחלקה הצפוני של לונדון, באותו הבית שלפניו עמדתי ברגע
זה ממש, מסתכל ובוחן.
אני לא ידעתי לכמה זמן ההשפעה תימשך הפעם, אבל קיוויתי להישאר
מספיק זמן כדי לנסות ולהבין.
בעודי נכנס למלון ותולה את המעיל נוטף המים שלי על הוו שעל
הקיר, אני מתקדם לעבר הפקיד שמסתכל עליי בצורה מוזרה.
- "אני צריך חדר, ללילה."
- "כמובן אדוני, אנחנו מספקים חדרים ליחידים ללילה תמורת 10
דולר בלבד."
- "אתם משתמשים בדולרים?"
- "כן אדוני, אני רואה שאתה תייר."
- "כיצד אתה יכול לדעת?"
- "לא משנה, הנה המפתח, תשלם ביציאה מהמלון, לילה טוב."
והפקיד נעלם בחדר הסמוך לדלפק.
מוזר... מעניין כיצד הוא הבחין בי. הוא צדק בדבר אחד, באמת
הייתי תייר. אמנם לא מארץ אחרת, אבל מתקופה שונה.

התעוררתי בבוקר, במעבדה, עדיין מטושטש מאתמול. מפריד בין הדף
והלחי שלי אני מתרומם מעל השולחן...
האם זה ייתכן? האם באמת הצלחתי לחזור? אולי כל זה היה חלום?
לא הצלחתי להבין את שהתרחש אתמול בלילה, כיוון שישנתי. אולי
בעצם לא ישנתי, ולא הייתי ער? אם כן, כיצד אפשר לקרוא למצב
כזה?
צמח המריחואנה, עם החומר הפעיל בתוכו, THC, טמן הרבה יותר
סודות ממה שהאנושות יכלה לתאר. כיוון שהמחקרים בצמח הופסקו,
ורוב הממשלות היו נגד הפצתו ומכירתו החופשית, הצמח לאט לאט הפך
להיות סמל לג'אנקים המטיילים ברחובות תל אביב בלילה.

אם הם רק היו יודעים כיצד אפשר להשתמש במריחואנה כדי לשנות לא
רק את מצב התודעה אלא את סביבתך כולה. אם נסתמך על התיאוריה
שמוחנו הוא זה שאחראי לכל מה שאנחנו רואים, שומעים, ומרגישים,
אז בעצם, כשהמוח נמצא תחת השפעת סם שמשנה את תודעתו, אנו
יכולים לשנות את המציאות סביבנו.
עסקתי בזה 30 שנה, עד שלבסוף הגעתי לזן הנכון. קראתי לו TDC,
כמין מחווה אירונית ל-THC שאף פעם לא יצא לעולם עם השפעותיו
החיוניות.
ה-TDC לא היה סתם זן מריחואנה רגיל לישיבה עם חברים. בעזרתו,
התכוונתי לעשות את הבלתי אפשרי. מי היה מאמין, שמסע בזמן לא
מצריך אנרגיה, או כוח, או אפילו שליטה בכוחות הטבע. הזמן ניתן
לשינוי על ידי מוחנו, והמריחואנה.
אם רק ג'יי וולס היה קורא את השורות האלה, כנראה היה קורע אותי
לגזרים, וצוחק.
אך אף אחד לא ייחס לזה חשיבות כמוני. בלילות האחרונים אני
התחלתי לגלות יותר ויותר סימנים של חזרה בזמן. הדברים שהזזתי
פעם, כיום לא נמצאים במקומם. ולמרות זאת, עדיין נשאר הספק.
עדיין קיימת אותה האפשרות, שהנסיעה בזמן לא באמת התרחשה, וכל
זה היה רק חלום, או צירוף מקרים מוזר. לא יכולתי לדעת את זה,
אבל הייתי צריך להמשיך לנסות.
כיוון שכל הזמן שאני נמצא בעבר הייתי בתרדמת, אז כאשר אני
מתעורר, פגה גם ההשפעה.
זאת אומרת שההשפעה של מריחואנה קיימת אצלי רק בתודעה כשאני
ישן, כביכול.
כל מה שהייתי צריך, זה חומר הרדמה מספיק חזק, כדי למנוע ממני
להתעורר. אבל במקרה כזה, מי ערב לכך שאחזור להווה כאשר אצטרך?
למה זה כל כך מסובך? אני הייתי כל כך קרוב הפעם, כל כך
קרוב...

כשהתעוררתי שוב הייתי בלילה גשום, בלונדון, בסמטה שקרובה מאוד
לבית שלה. התקדמתי לעבר הבניין, וניסיתי לראות משהו בחלון
בקומה השנייה, היה בו אור.
הסתכלתי מסביב והאנשים לא הפסיקו ללכת ברחוב, כמו מטריות עם
רגליים הם רצו על המדרכה...
התוספת הזאת למריחואנה שינתה את הסטלה במקצת.
לא הצלחתי אף פעם לבודד סופית את ההשפעה המשכרת של המריחואנה,
וכך היא חלק בלתי נפרד מהנוסחה שלי.
למרות שברוב מסעותיי לעבר, הייתי תחת השפעת הסם, נשארתי צלול
מספיק לזכור את אותו "חלום" מוזר, שיכל להיות העבר.
דלת הבית נפתחה, וממנה יצאו שני גברים. הם התחילו ללכת במעלה
המדרכה, ולדבר ביניהם.
החלטתי להיכנס פנימה ולבדוק אם היא בבית, שאני לא מחכה סתם
ומאחר את המועד.
כשהתקרבתי לדלת הדירה אני שמעתי חריקות מוזרות שיצאו מהחדר
בקומה השנייה, זה שהיה בו אור.
התקרבתי לחדר, מנסה באיטיות לפתוח את הדלת... אני מתקרב ומנסה
לדחוף את עצמי פנימה, לתוך החדר. על הקיר, אני מצליח לראות דרך
הפתח בדלת את המראה, שמראה את תקרת החדר, על הוו של המנורה
קשור חבל שתלול כלפי מטה.
אני מתרומם על קצות האצבעות כדי לראות את קצה החבל התלול,
ולפתע מרגיש סחרחורת מוזרה, הדלת מתחילה להתרחק... האור בחדר
כמעט נעלם, ולא הצלחתי להחזיק את עצמי על הרגליים...

התעוררתי על המיטה, מסתכל מסביב ומנסה לקום...
אני מתרומם מהמיטה, ומגלה שאני בתא קטן, עם סורגים, זה נראה
כאילו אני בכלא.
כתובות מוזרות על הקירות, סימנים בערבית וקללות בעברית.
התקדמתי לעבר הסורגים, וניגש אליי שוטר.
- "בוא, מחכים לך."
יצאתי אחריו והתחלנו ללכת במסדרון הצר של בית הכלא, עוברים ליד
תאים וחדרים מוזרים של בית הכלא.
הגענו לחדר גדול ומואר, עם שולחנות, בו ישב איש עם חליפה ותיק
לידו, ואני התבקשתי לשבת.
התיישבתי מול האיש, והוא הסתכל עליי, הוא בחן אותי מקרוב, ואז
בשקט אמר
- "אתה מואשם... ברצח של ג'וליה וולמס, אשר נמצאה תלויה בדירתה
שבלונדון, לאחר שהיית במקום."
- "אני הייתי... במקום..?"
- "כן, עדים רבים ראו אותך נכנס לבניין כמה שעות לפני המוות,
ויש לנו מידע שהיה לך קשר רומנטי עם הנרצחת."
- "אל תגיד את זה, לא יכולתי לרצוח אותה."
- "אז מה עשית שם בדיוק? ואיך יצאת משם בלי שאף אחד ראה
אותך?"
- "אני... לא יודע..."
מחשבות רצו בראשי. הצלחה, או בעצם, בהצלחתי הצלחתי לגרום לזה
שאני ארצח את זאת שאני אוהב?
איך זה יכול להיות? אולי היא לא נרצחה? אולי היא התאבדה? אבל
איך הגופה? לא מצאו? מה עשיתי שם?
- "אתה מקשיב לי?" העו"ד קטע אותי.
- "כן, אני מקשיב."
- "מה עשית שם באמצע הלילה בגשם?"
- "אני יכול להראות לך בדיוק מה עשיתי שם, ואיך יצאתי."
- "אה, באמת?"
- "כן, כל מה שאתה צריך זה לקחת אותי הביתה."
- "אתה מודה שרצחת אותה?"
- "לא, יש לי הוכחות שלא."
העו"ד שתק, קם, והתקרב לשוטר שעמד ליד הדלת.
אחרי שהם דיברו השוטר התקדם אליי, וכבל אותי. הובלתי לדלת ואז
לחניון של הכלא, לתוך האוטו.
נסענו אליי הביתה. הדרך היחידה שלי לצאת מכל הסיפור הייתה
לעשן, ולנסות לשנות את מה שבטעות קרה בעבר.
נכנסנו, וביקשתי מהשוטרים לחכות לי בסלון. העו"ד התעקש להתלוות
אליי, ולא הייתה לי ברירה...
נכנסתי לחדר, והתחלתי להסיח את דעתו, תוך כדי זה שאני חוטף את
שקית המריחואנה שנשארה מהניסוי.
אני מסביר לעו"ד על המבחנות המוזרות בחדר, והמערכת הלא מובנת
שהוא רואה לפניו.
- "אני הולך לשירותים, כבר חוזר", אמרתי.
- "בסדר, אני רק אסתכל פה..."
יצאתי לשירותים, ומשם למרפסת, מוציא את המכשיר שהייתי משתמש בו
בכל אותם הפעמים שהוריי היו בבית.
ממלא, שואף ומתיישב על הרצפה...
באותם רגעים התחלתי לחשוב על ההרגשה שאתה מקבל, כשאתה רוצה
להירדם, וזה לא מצליח לך. אתה מתייאש מאוד, ואפשר להגיד שאתה
נהיה עייף מלנסות להירדם, האם זה אפשרי?

התעוררתי בלונדון, בסמטה רטובה, אך אחרי הגשם.
התרוממתי ויצאתי לרחוב, הרחוב היה שומם, והאור בחדרה של ג'וליה
עדיין דלק...
נכנסתי לבניין, במעלה המדרגות, ופרצתי את הדלת במהירות.
החדר היה ריק... לולאה תלויה מהתקרה... החתיכה האחרונה בפאזל
של החקירה שלי... ג'וליה התאבדה...
אבל אם כן... איפה הגופה שלה?
על השולחן היה מונח פתק... פתק שבחיים לא קיבלתי, או ראיתי.
הרמתי אותו, והתחלתי לקרוא...
"קס,
כשאתה קורא את זה אתה כנראה שואל את עצמך מה עלה בגורלי, ולמה
לא שמעת ממני הרבה.
אני מקווה שהשוטרים יעבירו את המכתב אליך במהירות, וכך, כאבך
ייארך פחות זמן.
אני רוצה להגיד לך שאתה נהדר, ובלעדיך, החיים שלי לא היו נראים
כמו שהם.
למרות זאת, אתה שואל את עצמך מה גרם לי לברוח ככה.
אולי זה יישמע לך מוזר, אבל הסיבה היא אמיתית... תאר לך שהיית
מוצא דרך... לנסוע בזמן, ולגלות מה שהיה, מה שיהיה, ובאיזה
נתיב הכי נכון ללכת...
תאר לך את האפשרויות, את ההישגים שאפשר להשיג בעזרת טכנולוגיה
כזאת...
אבא שלי מצא את הדרך הזאת. בערבים הוא היה מנסה את הנוסחאות
שהוא היה עולה עליהן ביום. לרוב, זה לא הצליח...
אבל יום אחד, קרה משהו מוזר.
יום אחד התעוררנו לשמע דפיקות בדלת, ופנימה נכנסו שני אנשים
לבושים בחליפות שחורות עם תיקים.
- "המוות של סבתא שלכם היה מבוטח, ולא עלינו על זה עד עכשיו".
אבא שלי חייך, חתם על המסמכים, והוכיח לעצמו שהניסוי עבד.
הוא חשב הרבה אם לפרסם או לתת למישהו את הנוסחה הסופית,
ולבסוף, החליט להשמיד אותה.
בלילה, כשהוא ישן, התגנבתי אליו למשרד ועישנתי. התעלפתי לאחר
חמש דקות, והתחלתי ללכת הביתה.
כשהגעתי הביתה, ההורים שלי בכו בסלון, ודיברו בשקט.
כשנכנסתי לבית הם חיבקו אותי, ואמרו שיהיה בסדר.
הם סיפרו לי שנהרגת כשניסית להגן עליי משיכור עם אקדח
ברחוב...
לא יכולתי לעבור את זה... אתה מבין? הייתי חייבת למצוא דרך
להציל אותך, לתת לך עוד הזדמנות...
אומרים שאי אפשר לשנות את הגורל, אני ניסיתי, וכנראה
הצלחתי...
אני מקווה שתהיה מאושר...
אני אוהבת אותך, ג'וליה."

התעוררתי על מדרכה בלונדון. שריריי כאבו מאוד, ובקושי יכולתי
לראות למרות השמש החזקה שהייתה בשמים...
קמתי על הרגליים, והתחלתי ללכת...
בעודי מתקרב לבית שלי, הרגשה של חוסר אונים הציפה אותי... אותה
הרגשה שמציפה בן אדם כשהוא מבין שהוא נידון למוות, ושום דבר לא
יציל אותו...
לא הצלחתי, אני נכשלתי בהצלת זאת שהייתה הדבר הכי חשוב לי
בחיים... וזאת... כדי שאני אוכל לחיות?
האם היא באמת שינתה את גורלי...?
או שזה היה גורלה למות בניסיון להציל אותי ממוות..?
נערצתי כשצמרמורת קלה עברה בעמוד השדרה שלי... לגבי היה מוצמד
קנה, וקול עם ריח של אלכוהול שאומר לי לתת לו את כל הכסף...
כבר ידעתי מה יקרה... לפני שהוא ירה הבנתי שאין אדם שיכול
לשנות את הגורל שלו...
האומנם..?

- "תודה על הסיפור שלך קס, אנחנו נחשוב אם לפרסם אותו בעתיד
בעיתון שלנו."
- "לא, תודה לכם...
בואי, ג'וליה, הולכים..."