אמא שונאת פסיכולוגים. היא חושבת שהם כולם סתם מזיינים את
המוח. "לוקחים הרבה כסף ולא עושים כלום, רק יושבים ומקשיבים".
זה מה שהיא תמיד אומרת עליהם. אבל בכל זאת היא רוצה לקחת אותי
לאחד מהם. או כפי שהיא מכנה אותם "פסיכי-לוגים". אני דווקא לא
מתנגד, אז נכנסתי איתה לאוטו ושתקתי. גם כל הדרך לשם בנסיעה
שתקתי... שתקתי והסתכלתי דרך החלון על הנוף שבחוץ, על החיים של
האנשים. זאת הייתה נסיעה ארוכה והייתי עייף אבל בכל זאת לא
נתתי לעצמי לעצום עיניים. הסתכלתי החוצה על הבתים, האנשים
שהולכים ברחוב, הנשים שתולות כביסה בחצר והילדים שמתרוצצים
מסביבן ומשחקים.
זה לא שאני חושב שפסיכולוג זה דבר זול, או שלאימא יש הרבה כסף
לבזבז על אחד כזה, אבל עדיין, כל הפגישה גם שתקתי. כשהגענו
היינו צריכים לחכות הרבה זמן עד שהוא יתפנה ואמא ישבה ועלעלה
במגזינים בעצבנות. אני לא חושב שאופנת קיץ 91' באמת עניינה
אותה, אבל לא היו שם עיתונים אחרים. הכי עדכני היה לפני ארבע
שנים. אמא תמיד אומרת שהאופנה חוזרת אבל אני לא מאמין שהיא
חוזרת כל כך מהר. אמא המשיכה עם העיתונים, ולא אמרה דבר, ואני
פשוט ניצלתי את ההזדמנות בשביל להציץ קצת בתעודות הרבות שהיו
תלויות בחדר ההמתנה. אחר כך קראו לי פנימה ומצאתי את עצמי יושב
שם בחדר לבן וגדול, ובוהה בתקרה הלבנה. את כל הפגישה העברתי
בשתיקה. במשך 50 דקות שתקתי. והוא? הוא גם לא אמר הרבה, רק
שלום ונא לשבת. בכלל, לא נראה לי שזה כל כך הפריע לו כי את רוב
הזמן הוא העביר בלהתבונן בשעון הגדול שהיה תלוי על הקיר מעליי.
ואם לרגע הסיט את מבטו מן השעון זה היה אך ורק כדי להציץ בשעון
שלו, לוודא ששעון הקיר לא טועה, שהוא עדיין מכוון. הוא ישב שם
ושתה את כוס הקפה שלו. האמת שהיה לי נורא משעמם. פזלתי לצדדים
וחיפשתי משהו להתעסק איתו, אבל המקום, חוץ מכמה כיסאות, ספה,
שולחן משרדי גדול ושעון קיר, היה די ריק. כל מה שהיה לי זה
בזוקה וכפתור שנפרם לי מהחולצה ונח בכיס. זכרתי שאמא אמרה שזה
לא מנומס ללעוס מסטיק ליד אנשים כאלה אז השארתי אותו בכיס
ושיחקתי קצת עם הכפתור בידיים. הוא מצידו אפילו לא ניסה לדובב
אותי ורק בסוף הוא קם ואמר תודה רבה ושוב שלום. ואז הוא ליווה
אותי החוצה ואימא נכנסה לשלם לו את החשבון. אני זוכר שהיא יצאה
משם כועסת, וכל הנסיעה רק קיללה את האדון עם החדר הלבן. אני
בכלל לא מבין על מה היא שילמה לו. הוא לא עשה שום דבר חוץ
מלמדוד זמן. כשהגענו הביתה עדיין שתקתי. ואימא התחילה לכעוס
כשהיא פנתה אליי ולא עניתי, אבל אני שתקתי. אז היא צעקה עליי
למה לא אמרתי לו כלום, שבמיוחד היא לקחה אותי אליו, ושיש לו
שם, והוא עלה לה הרבה כסף. אבל אני עדיין שתקתי. רק ישבתי שם
בכיסא הגבוה במטבח, זה שכשאני יושב בו הרגליים שלי אפילו לא
מתקרבות לרצפה, קפוא כולי והסתכלתי עליה עם העיניים הגדולות
העצובות שלי.
מאז שאבא מת אימא תמיד אומרת שיש לי עיניים גדולות ועצובות
כאלה. אימא גם אומרת לי שהן נוצצות. כל כך נוצצות עד שבחושך
אני לא יכול ללכת לאיבוד כי היא תמיד תמצא אותי בגללן, שהן כמו
פנס שיכול להאיר את הדרך בחושך. אבל אימא שיקרה, אחרת איך
הצלחתי ללכת לאיבוד בסופר בשבוע שעבר? אימא חיפשה אותי הרבה
זמן בין כל המעברים. פעמיים בשורה של הממתקים, ורק בסוף בסוף
היא הצליחה למצוא אותי, יושב בכניסה ליד השומר, איפה שפעם אבא
היה יושב, ואוכל גלידה. והיא שתקה, וגם אני. רק שתקתי.