המים שוטפים את אתמול.
מנסה לכבות את המחשבות ופשוט להתנקות.
עיניים נפקחות לשניה וזוכות לנתזי מים ותמונות מעורפלות של
שיער סתור, ויד רכה החופפת אותו.
ריח עשן הסיגריות שדבק בי מסרב להרפות.
כמויות הסבון שנשפכות נלחמות בעוז, אך בקרב הזה אני כבר
הפסדתי.
כאב הראש והבחילה עדיין כאן.
טעם הוודקה הזולה נוכח גם הוא.
מעולם לא חשתי כה מושפלת.
רוצה להגיד לך שאני מצטערת.
שזו בכלל לא אני.
זו מעטפת.
היום אני מסירה אותה.
נותנת לה להישטף לתוך הביוב.
המילים לא יוצאות.
גם אתה שותק.
ואולי מוטב שכך, כי ראשי כבד, האוזניים לא מסוגלות לשמוע דבר
מלבד הצלצול הפנימי שהולך ומתחזק.
לא תיתן לי ליפול.
אתה מחזיק.
ומנקה.
רק אל תיעלם לי ביחד עם שבילי הנהר הזורמים על גופי.
רק אל תחליק ביחד איתם, במורדות גבי אל ההיעלמות .
אני אומרת שלום לעצמי.
נשל ראשון הוסר היום.