מתוסכל ומובך משהו חזרתי היום לביתי.
בסוף היום ממש לפני היציאה ניסיתי לספר בדיחה לחבורת הבנות
בעבודה והאמת לא הצלחתי כל כך. הן לא חייכו... אפילו לא התאמצו
לחייך...
כנראה שהסיבה שלא הצלחתי להצחיק היא שהלך לי לאיבוד חוש
ההומור.

שעת הערב יורדת והרחובות מחשיכים. אני יוצא מבניין החברה בה
אני עובד ומהלך לי בכבדות לגרוטאה הצנועה, דייטסו שרייד 87.
אני לא יודע איך היא עדין מצליחה להזיז את גלגליה... כנראה
שדלק יקר הוא גם איכותי יותר.
אני לבוש באותו ג'ינס, נעליים וחולצה שלבשתי לפני כמה ימים.
אותם בגדים, אותה שעה, אותן מחשבות. זה נקרא בשפתינו שיגרה.

אני מציץ בפלאפון שלי - אדום ומיושן כמו מכוניתי, "הסבא" של
הדורות החצופים של היום. אין בו צלצולים מגניבים, אנימציות
לוהטות ויכולת שיגור לווינים. סתם טלפון אתם יודעים לדבר,
לשמוע...
אני מביט בו לא כי אני מצפה לאיזו שהיא הפתעה מעניינת על הצג.
איזה דייט לוהט עם עובדת שירות הלקוחות הפצצה שחלפה על פני
היום במסדרון. אלא יותר מתוך כניעה לעוד מוסכמה חברתית לא
ברורה. הרגל. הפלאפון הוא כמו חלק מהגוף שלי.  

ובזמן שאני הולך לאוטו יש לי זמן לפטפט עם עצמי על כל מיני
דברים בדרך.
אני אוהב לדבר לעצמי בקול רם. לפעמים אני אפילו עושה את זה תוך
כדי הליכה ברחוב ככה כשאף אחד לא רואה או שומע. הסוד הקטן שלי.

אבל זה בסדר. יש זמן ללכת, האוטו רחוק. עומד לו על פיסת המדרכה
האפורה. היחידה שעוד נותרה בגבעתיים. כי כשהדלק יקר יותר מזהב
והמוסך משתיל לך מסננים שיקרים יותר מהשתלת לב. פיסת השפיות
האפורה האחרונה בעיר גבעתיים דורשת הליכה ארוכה.
העיר של הילד וחצי והכלב שכל מדרכותיה צבועות בצבעי הלאום,
כחול לבן, הופכת לזירת המלחמה שלי. "אני לא אשלם על תו חנייה
באיזה רחוב פנימי מושתן שאף אחד לא חונה בו!!"
"אני לא אצא פראייר אני אחנה בכחול לבן!!!"
אין משפט יותר ישראלי מזה... ואולי צריך לנסוע עד לדרום אמריקה
בשביל להבין את זה.  לראות ישראלי מתמקח עם מוכר מסכן בשוק
בבוליביה על חתיכת מזכרת עלובה רק כדי שהוא יוכל לחזור ולספר
לחברה במלון כמה קצת הוא שילם...

עזבו... השכל שלי לא ממש עובד. ההיגיון והרגש מוקצנים יותר
ויותר עם הזמן, כי אחרי 10 שעות עבודה בשכר שמספיק לקנות מברשת
שיניים ונייר טואלט בסופר פארם זאת כבר הכרזת מלחמה.
לשמור על הכסף! לאגור אותו בבונקר! לא לתת לו לעוף!

אבל אין מה לעשות כנראה שמלגה אני לא אקבל וסטודנט עני אני, לא
תלמיד ישיבה.
והראש בסוף היום רואה רק טפסים שישבתי והזנתי למחשב כל היום.
אלפי אנשים שנוהרים כמו בקר אחרי מבצעים דביליים. מחפשים איפה
להרוויח, ולא מבינים שכולם פה עובדים על כולם בעיניים.

אבל לא נורא, הטפסים האלה מקיימים אותי ועוד קבוצה של נשים
קשות יום. חלקן חד הוריות רובן כבר סבתות לנכדים. הם צריכות את
הטפסים האלה. זה החמצן שלהן. אין להן סיכוי למצוא פרנסה אחרת.

ואני איתם. עוף מוזר בלי קומבינות, קיצורי דרך ומסלולים
עוקפים.  
והסופות אם לא שמתם לב משתוללות עכשיו.  אפילו נותנים להם
שמות. הופכים גוש עננים עם חור באמצע ל"קתרינה".  ניו אורלינס
נראית כמו סצנה מהסרט "עולם המים". רק חסר קווין קוסטנר שיחלץ
אישה שמנה מאיזה גג בניין.
במפרץ מקסיקו כך נראה הטבע מפנה אנשים מבתיהם... אין להם צו
אלוף והחלטת כנסת.  יש בזה יותר היגיון לא?
ואף אחד כולל אני לא מאמינים שהטבע יכול לעולל פשע כזה לבני
האדם. זאת הסיבה שנותנים שם... "קתרינה"... היא כמעט אנושית.
זה כבר יותר מובן...
וכשבני אדם מתים כמו זבובים מסביב לגלובוס ורק ברי המזל
מצליחים לעבור עוד יום עם ארוחה חמה בפה. מה אני בכלל מתלונן
על מכונת סנדוויצ'ים שאסור לי להשתמש בה כי היא לעובדי חברה
בלבד ולא ל"עבדי" כוח האדם.
וכשאנשים בבגדד קופצים מגשרים. סתם כי מישהו צעק "זאב זאב".
ובניו-יורק הם מתעופפים מבניינים בוערים אל מוות מאוד לא
סימפטי כשאיש שטוף-מוח מחליט להפגיש בניין עם מטוס. באיזה זכות
בכלל אני חושב אפילו להתבכיין על עשרים שקל לשעה ותנאי עבדות
בחברה שמנה ושבעה.

העולם מטורף!!! אני חושב לעצמי כשאני הולך לישון אך מתקשה
להירדם בגלל הבאסים שבוקעים ממכוניות הארסים מלמטה.
קשה לחיות מתחת לרחוב ראשי אני חושב לעצמי כשאני קם בבוקר
לציוץ הציפורים המתמזג בלחן משאית הזבל.
מגיע חבוט עיניים ועייף לעבודה וחוזר עייף מהעבודה. איזה כיף
לי בחופשת הקיץ...
לא פלא שכולם בורחים. הצעירים. לדרום אמריקה, למזרח ולעבודה
בקניונים ממוזגים. מגיע להם קצת נחת... קצת שלווה... אפילו אם
זה לא חוקי... מביאים תאילנדים ומבריחים את הצעירים... מוזר
לא?

זאת מלחמה בלתי פוסקת ומזל שאני חושב עדין שיש לי סיכוי לנצח.
לשמור על שפיות...  
ואולי דברים לא היו מצטיירים כל כך חרא אם מתחת לכל זה היה
יהלום קטן של אושר.
מעט רומנטיקה, אהבה, בילויים מרגשים, תחביבים מעניינים.
אהה.. כן גם חברה אין לי. אני תקוע. אבל זה סיפור אחר...
אני כמו התפסן בשדה שיפון רק לא יודע מה לתפוס, כמו האלכימאי
רק בלי ציונים טובים בכימיה...
אז על מי נשאר עוד לסמוך אם לא על עצמנו? על אלוהים?
הוא בוודאי עסוק בדברים מעט יותר חשובים מאיזה עוד ייצור בכיין
שכמוני שחושב שהחיים פה קשים.
הוא לא יכול להעביר ערוץ בטלוויזיה כשהחזאי אומר שיש אי שם גוש
עננים עם חור.
ואולי קצת הקצנתי. אולי הרבה. אך כך אני מרגיש.
ומתוך רצון להשקיט את עצמי מעט ניסיתי להתנדב ככה בשקט לחלק עם
הגרוטאה שלי אוכל בבני ברק למשפחות ברוכות עוני אבל אף אחד
עדין לא חוזר אליי... לא ידעתי שצריך לעבור סינון בשביל להצטרף
לעמותה ולחלק אוכל לעניים...

והשבוע הייתה לי נקודת שבירה מס' 1. ואני ממספר כי אני יודע
שנק' 2 תבוא בקרוב מאוד.  הרגל צבאי כזה תסלחו לי. לתייג
ולתייק את הרגשות. להיות רובוט. וזה עוזר תאמינו לי...
דמעות ייאוש נקוו בעיני. דמעות תסכול של ילד בן 24 שלא יודע מה
השתבש בעולמו.
אבל אני לא בטוח שאני יודע איך לבכות... ממש רציתי באמת. זה
היה או זה או להצית סיגריה. קצת לפרוק מתח, אתם מבינים...
איך אפשר לעמוד בכל הלחץ הזה מבלי להישבר ? הגיל המסריח הזה.
כשאתה לא דורש מעצמך להיות הרקולס אז מישהו אחר ידאג לדרוש זאת
ממך.
מישהו חכם אמר פעם שבישראל אין אנשים חלשים יש רק חזקים וחזקים
פחות.
"סיר הלחץ" גרסת 2005 להשיג הכול מהר ועכשיו !!! ריגושים בכל
מחיר !!! להיות הכי קרבי! הכי חתיך, הכי חכם והכי מרשים!!!

די נמאס לא?

אז אולי באמת קשה להמציא בדיחה מצחיקה בסוף היום, כשכול זה
עובר בראש שלי...