עליתי אל סיפון אניית הקזינו באילת בזהירות רבה, אפילו בחשש
מה, כשחציתי את הגבול מעולם היום- יום הרגיל והאפרורי לעולם
שכולו ריגושים, צלצולים ולבד ירוק-אדום-שחור. לא התרגשתי משום
שעמדתי להמר, אלא בגלל שתרתי במבטי אחרי מהמרים מאותו אבטיפוס
שתואר בספרו הסמי-אוטוביוגרפי של דוסטוייבסקי "הקוביוסטוס".
חיפשתי אנשים משכילים ונבונים שתחילה יתבוננו מן הצד בעיני
המהמרים המרצדות בלגלוג מסווה, ועד מהרה יתפסו מקומם ליד שולחן
הרולטה.
רציתי לראות מבטים שווי נפש ומתנשאים מתמלאים תשוקה עזה שתהפוך
באחת לשמחה גועשת או לייאוש בכייני.

דוסטוייבסקי כתב את "הקוביוסטוס" בהתבסס על חוויית השעבוד
הכפול שערפלה את חושיו עת נסע ב-1865 לטיול באירופה עם אהובתו,
פולינה ססלובה. הארכי-פסיכולוג עוקר ההרים נפל קורבן למשחקי
חיים ומוות ששיחקו עימו הן כדור המתכת בשולחן הרולטה והן
אהובתו הגחמנית והאכזרית. תחילה, לא השלמתי עם העובדה שאותו
מוח שהבין כה היטב את נפש האדם, מאוויה ופחדיה, הפקיר עצמו
למשחקי הימורים ולמעברים חדים בין זכייה טוטאלית ואופוריה לבין
הפסד טוטאלי ודיכאון עמוק.
ודאי ידע דוסטוייבסקי היטב כי נפש כל אדם אינה יכולה לעמוד
בטלטלות מעין אילו, לא כל שכן נפשו העדינה והמעורערת בלאו הכי
עקב ייסורי אהבה קשים.
אם כן, כיצד הרשה לעצמו לצעוד אל פי תהום, תוך כדי הצדקה
רציונאלית בלתי פוסקת של מעשיו? (הרי אלכסיי פוסק נחרצות כי
"הכסף הוא הכל!")
על שאלה זו לא הייתי מסוגל לענות טרם קראתי את "הקוביוסטוס".

שתי דמויות שונות בתכלית מתחילות להמר מסיבות שונות לחלוטין:
אישה זקנה ועשירה רוצה להוכיח לאחיינה הגנרל תאב הירושה כי היא
שולטת בממונה ותעשה בו כרצונה, והיא ניגשת לשולחן מתוך ביטחון
גמור כי אין היא מסוגלת להפסיד. אותה יוהרה עתידה להביא
למפלתה.
לעומת זאת, אלכסיי, המחנך העני בבית הגנרל, מהמר מתוך רצון עז
"לשבור את הכלים". חייו מתנהלים בדרך שאיננה לפי רוחו, הוא בז
לחברה הגבוהה ומקנא לה בו זמנית, והדרך היחידה שלו להיכנס אליה
ואולי אף לזכות בלב אהובתו היא דרך שולחנות המשחקים.
למרות ההבדלים בסיבות, הן אלכסיי והן הסבתא הופכים לעבדים
נרצעים של המשחק, אף כי שניהם לא יודו בכך עד למפלתם המוחלטת.
הסבתא שבה לרוסיה לאחר שהפסידה את מרבית הונה ואילו אלכסיי
הופך לפחות מבן-אנוש, והוא עתה "קוביוסטוס" - כל החלטה בחייו
הינה הימור, וצרכיו (הגשמיים והרוחניים) אינם חשובים עוד.
התשוקה העזה והאהבה הלוהטת מפנים מקום לעצבים רופפים ולבריאות
נפשית לקויה.

רבים מן המבקרים ממליצים להתחיל את ההיכרות עם יצירותיו של
דוסטוייבסקי דרך "הקוביוסטוס", בין השאר משום שהוא קצר
והומוריסטי יותר מספריו האחרים, אולם אינני שותף לדעה זו כלל.
התוודעתי אל "הקוביוסטוס" אחרי קריאה מעמיקה של "שדים", "האחים
קרמאזוב" ו"החטא ועונשו", שלושה רומאנים בעלי אופי פסיכולוגי
מובהק, בהם המחבר בחר לדון במהות המוסר האישי והחברתי, וברור
לקורא כי דוסטוייבסקי עצמו התחבט בעצמו באותן הקושיות המטרידות
את סטברוגין, איבן קרמאזוב או רסקולניקוב.
כשהגעתי אל "הקוביוסטוס", שמחתי לגלות  אספקט סאטירי ואנושי
יותר של דוסטוייבסקי בן האנוש, ולא הפסיכולוג מטיל האימה,
המבתר את מחשבות דמויותיו כפרוס הקצב את העוף.
בנוסף להיות היצירה ניתוח מדויק ומעניין של טבע האדם, היא
שופכת אור רב על אישיותו של המחבר עצמו, שסבל במשך מרבית חייו
מבעיות פיננסיות ודרישות נושים.
לקורא הממוצע, שמעולם לא ידע חרפת רעב, קשה להבין את הלך
מחשבותיו של מהמר כגון אלכסיי טרם קריאת הספר. ברם, כעת נהיר
לי מדוע צעד אותו מורה עני ומוכה שיגעון, ביודעין, אל פי אותה
תהום: הלא הייתה זו הזדמנות שלא היה יכול לוותר עליה.

בייחוד קסמה לי העובדה שאלכסיי הינו מהמר בכל האספקטים של
חייו, ואותו גידול ממאיר של יצר המשחק מפושט בכל פעולותיו עוד
בטרם דרכה כף רגלו ברולטנברג. אלכסיי מפקיר את גורלו לגורמים
שרירותיים, בין אם אלו גחמות נשים או אקראיות הרולטה. תחילה
הוא שיחק תפקיד של חייל צעצוע, המוכרח לנהוג לפי גחמותיה של
אדוניתו-אהובתו פולינה, לאחר מכן הפקיר גורלו בידי הרולטה,
זכה, ומיד שוב הפקיר גורלו ביד אישה - הפעם מדאם בלאנש תאוות
הבצע.
אפילו כששבר את הכלים ויכול היה (תאורטית) לכונן חוקים חדשים,
לא הצליח להתעלות מעבר לאופיו הקודם וסופו של עניין - עבד נרצע
היה ועבד נרצע הוא נשאר. המשתנה היחידי במשוואה הינו האדון.

את כל האמור מעלה ניתן לסכם באנקדוטה אחת, שאינני יודע כמה
ממנה אמת וכמה בדיה: מספרים כי בזמן שכתב את  "החטא ועונשו",
דוסטוייבסקי התחייב לכתוב רומאן נוסף בן 160 עמודים בפחות
מחודש, בתמורה לכיסוי חובות שלו על ידי המו"ל. אילו לא היה
מספיק להגישו בזמן, זכויות היצירה לכל ספריו הנוכחיים
והעתידיים היו עוברות לאותו המו"ל.
הרומאן שכתב, למרבה האירוניה, הוא לא אחר מ"הקוביוסטוס".