ברחוב יחזקאל מתרחשת מהומה מדי יום. עשרות אברכים מתקבצים להם
ביחד, מזיעים, חסרי סבלנות, מחזיקים את ידי נשותיהם יחד עם
עגלת התינוק... מחכים. מחכים לו שיבוא. והוא יבוא, הם יודעים
את זה, אין להם ספק שהוא יבוא - ברעש מחריש אוזניים כתרועות
החצוצרות הוא יבוא, מסלק מעליו את כל זמן הציפייה המעיק ואת
החום הכבד שחודר מתחת ללבושם הצנוע והמחניק. הוא יבוא, כמו
שכתוב בספר.
והם מחכים, מצפים. איזו סבלנות ראויה לציון! איך הם עושים זאת
מדי יום, התקווה שמציפה את ליבם לגאולה שקרבה מוחקת כל חסך,
שבנאדם הגיוני מזן אחר היה משתגע ממנו כבר. בחום הכבד הם
מחכים, מחויכים, יודעים. "ברוך השם יומיום". זאת התשובה שתקבל
מהם אם תשאל לשלומם. איך אפשר להתווכח עם תשובה שכזו? הרי אם
בכל רע הם מוצאים טוב, מי אנחנו שנפריך זאת?
והוא בא, כמו שכתוב בספר הוא בא. ברעש אדיר הוא מגיח משום
מקום, מתקדם לאיטו לעבר האברכים. לא היה להם ספק, הזמן הגיע
וכעת כל שנותר הוא המאמץ האחרון. כל אחד יודע שהגאולה באה
בשבילו, אך למרות זאת, הם מתקוטטים על זכות הראשונים, דוחפים
וצועקים, מחויכים, כי  בסופו של דבר כולנו יהודים טובים. ובתוך
כל התוהו ובוהו הזה, נפתחים שערי הגאולה, אחד-אחד,
שניים-שניים, הם נכנסים, גברים ונשים לחוד. זה היה שווה את זה,
החום, הציפייה, הייאוש שאולי התחיל לחלחל לקטני האמונה
מביניהם, הכל נעלם כלא היה. ההמולה הסתיימה, השערים נסגרים.
הכל רגוע. שקט... שניות מס' לאחר מכן נפתח שער אחד. שניים
יוצאים החוצה... הם שכחו את החופשי חודשי בבית. קו 35 נוסע.
אין שום ספר שיכל לנבא את זה.