ברומו, בקצה קודקודו, עומדים להם הרהורים כבדים המעיקים על
מעופתו הטבעית והקלילה.
מין אוסף של תהיות ושאלות קטנות ששייכות רק לו, לזבוב.
כמו למשל, באיזה פח הכי טוב לנחות ואיזו נחיתה היא הטובה ביותר
והאם ימצא באותו פח מספיק מזון ושיהיה גם מגוון עם הרבה שאריות
שניצלים וממולאים ואורז ושוקולד... אולי עדיף לו לתפוס טרמפ על
איזה כלבלב עזוב שיישא אותו למקום טוב יותר, או על ראשו של
איזה מישהו מיוזע...
הוא מתלבט הזבוב, ברומו, מה עוד נותר לו לדעת בבית הספר הגדול
בו הוא מזמזם את חייו. מה נותר לו לגלות וללמוד בשארית חייו.
האמת שהחיים המכונפים אינם קלים, זה די מסובך להיות זבוב. הוא
עדיין לומד את רזי מסורת התעופה הזבובונית העתיקה. מתעניין
בסלטות אמיצות ובמשקי כנפיים מסובכים.
ברומו של זבוב, כמו ברומו של עולם רק בקטן.
הוא מתכנן כל פרט קטן ומתלבט ומתאכזב ומתייאש ובוכה כי קשה
לו,
והוא גם קופץ משמחה לפעמים ונעמד על איזה פרח ושואף את ריחו.
הוא מרגיש מעט מושפל בכל מקום, הזבוב, אנשים לא תמיד רוצים
בחברתו. אף אחד לא יודע מיהו באמת ורק רוצים שיעוף כבר...
הוא מביט על העולם הענק ומרגיש שהיה רוצה להיות פרפר, או
ציפור, או לפחות מישהו ששמים לב אליו...
לפעמים הוא ממש מרגיש אהוב, בעיקר כשמוחאים לו כפיים כשהוא
מגיע. למרות שאמא חינכה אותו שמחיאות כפיים זה דבר מסוכן הוא
מעדיף לראות זאת באופן שונה, הוא נהנה מתשומת הלב. הוא מניח
שכולם מקנאים בו ולכן רוצים לתפוס אותו.
הוא נורא אוהב להיעמד על חוטם של מישהו ולדגדג אותו ככה סתם.
והוא נהנה לראות את האנשים מתפתלים, מעיפים ידיים ורגליים,
מכים את עצמם, דופקים על הראש...
כן, באמת, לפעמים אנשים מכים את עצמם כשהוא בא לביקור. תמיד
המין האנושי היה נראה לו קצת מוזר...
הוא מנסה להכיר חברים חדשים, כי כולם נעלמו לו, דוד פרדי טבע
בכוס קפה, החבר הכי טוב שלו התעניין יותר מדי בבורקס ונשאר
בתוכו, אח שלו התנגש בוונטילטור רצחני.
ואילו הוא, בסך הכל חולם על קצת נחת, מתגנב לתוך חולצות של
בחורות, מתחבא בקמט בחולצה וחולם על זבובה וזבובונים משלו.
ברומו של זבוב המחשבות קודרות, הוא מחריש מעט וצועד טיפה
אחורה. הוא מחליט למרוד במסורת אבות זבובותיו ופורש את כנפיו
אל החופש ומחליט שמעכשיו הוא מחפש את האושר ומפסיק להידבק
לחרא.
ומה אם היה הוא בן אדם???