יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לומר לך
כל כך הרבה רגש מתחבא לו שם.
אני כועס עליך,
אני יודע שאני שווה הרבה יותר
ממה שאני מקבל ממך
זו לא שחצנות
פשוט מגיע לי שיתייחסו אליי - שתתייחס אליי כאל בן אדם.

מוזר שהכעס הזה שמצטבר והולך מדי יום,
נעלם כלא היה ברגע שאני רואה אותך.
ואז כשאתה הולך ואני מנסה לאסוף את שבריי,
אני מפנה את הכעס הזה אליי
ומאשים את עצמי בתחושה הזאת
- אכזבה שלא מרפה, לא עוזבת,
עד שאני רואה אותך שוב, קצת אבוד.

אני כל כך רוצה להגיד לך הכל,
אבל לא ממש מצליח.
אני באמת לא יודע מה יש בך
שגורם לי להרגיש כך;
אולי זה החיוך שלך
או ה"שלום" שלך
או החיבוק החם, האמיתי והאוהב שלך
או השיתוף בפחדים שלך
או אולי כל אלה ביחד...

אני כל כך רוצה אותך עכשיו,
אני חושב עליך הרבה,
על האופי המדהים שלך,
הילדותיות שבך,
הביישנות הזאת שיכולה פשוט להרוג אותי,
טוב הלב הזה שמדהים אותי כל פעם מחדש,
המבט הזה שאומר הרבה ומסתיר המון...

אני מדמיין אותך מחבק אותי
כמו שרק אתה יודע.
אני רואה את השפתיים שלנו מתקרבות,
מתחככות אחת בשנייה.
הלשון שלך מדריכה את שלי.
הגוף שלי נוגע בשלך,
אתה אוחז בי,
אתה מפשיט אותי,
אתה אוהב אותי...