היריון ראשון, מבחן הזוגיות האולטימטיבי.
הבטן תפחה, ואיתה עלו גם הציפייה וההתרגשות, וכמובן שגם האהבה
גאתה.

באולטרה-סאונד ראינו ביחד את הנולדת - כן, צפויה הייתה לנו בת
בכורה.

בקורס ההכנה ללידה שאלה המדריכה אלו אסוציאציות עולות בנו
בהקשר עם המושג - היריון.
כולם העלו אסוציאציות שונות, והמדריכה כמעט התפוצצה מאושר
כשאמרתי - שותפות, ביחד.

צירים, ספי ההתרגשות התפקעו, כמעט איבדתי את הראש, היכן התיק
שהכנו, היכן מפתחות המכונית.

בבית החולים אמרו שהגענו בזמן, תהליך הלידה החל.
השביעה אותי - שלא אעז להותירה לבד, הבטחתי לקיים.

הוכנסה אחר כבוד, לחדר הלידה, ואני נקראתי לשם מעט מאוחר
יותר.
הוכנסתי דרך מסדרון צדדי מיוחד, צר וארוך, עם דלת נוספת לכל
חדר, הנפתחת רק מבפנים.

הלידה נמשכה זמן רב, מלווה בכאבי תופת, דבר אופייני ושכיח
בלידה ראשונה, ממש התגשמות המשפט - 'בצער תלדי בנות'.
כראוי לבעל אוהד, מתרגש ואוהב, נותרתי שעות ליד המיטה, משגיח
בעצמי על כל המכשירים ועליה.

מתקרבים בצעדי ענק לגבול ארבע-עשרה השעות. בשלב זה כבר ערכתי
לעצמי מספר הפסקות קפה ואוכל.

המיילדת בדקה בפעם המי יודע כמה, ופסקה, עוד מעט.
סמי ההרגעה פעלו, נרדמה למנוחה אחרונה, לפני שהפכה לאמא.

יצאתי לקפה אחרון, סיימתי אותו בחופזה, ומיהרתי חזרה דרך
מסדרון המלווים, חזרה אל חדר הלידה.

הדלת נפתחה עוד לפני שנקשתי, הסניטרית השליכה תחבושות משומשות
אל הפח שבחוץ.
פניתי להיכנס, בוא מהר, אמרה, אתה מפספס.

נכנסתי. במרכז העניינים, בין רגליים מפושקות, סיים להיוולד
תינוק זכר בלונדי יפיפה.
מדהים, יכולתי לשמוע את הדופק שלי, משבש לעצמו את הסדר.

נשאתי עיניי לעבר המיטה, אל האישה שאהבתי.

ואז שמעתי - ''סתלק מפה, אידיוט, אתה בחדר הלא נכון''.
התעלפתי.

למותר לציין שלא עמדתי בהבטחתי שלא להותירה לבד.