תורתם אמונתם

צו ראשון:
יצחק חוזר הביתה. אימא מגישה לו ארוחת צהרים;היא מחפשת רגע
משהו במטבח, חוזרת ומניחה מעטפה לבנה וגדולה על השולחן "קיבלת
צו ראשון, אנחנו צריכים ללכת ללשכה לסדר את זה". הוא בולע
בקושי את הקציצה;"את בטוחה שזה ילך?"
"בוודאי שזה ילך", אומרת אימא, "ולמה שלא ילך?, הרי גם
אברהם,יעקב ויוסף קיבלו את התועבה הזו, ועם כולם הלכנו ללשכה
ופתרנו אותם מהדבר הנורא הזה". עכשיו הוא רגוע, המחשבות הרעות
על חילול הקודש במדים הולכות ומתרחקות, והמעטפה הלבנה כמעט
ונשכחה. עכשיו אפשר לאכול עוד קציצה.

צחי חוזר הביתה, אימא מגישה לו ארוחת צהרים: היא מחפשת רגע
משהו במטבח, חוזרת ומניחה מעטפה לבנה וגדולה על השולחן "קיבלת
צו ראשון, אתה צריך ללכת ללשכה" הוא בולע בקושי את הקציצה,
פותח את המעטפה. סיירות, חיל רגלים, שריון, צנחנים, תמיד הוא
רצה להיות קרבי. עכשיו הוא רגוע, סוף סוף גם הוא כמו כל החברים
שלו, קיבל צו ראשון, עכשיו אפשר לאכול עוד קציצה.  

הלשכה:
אבא ממלמל משהו ביידיש, יצחק מרכין את הראש. "הנה התעודות של
הישיבה" החיילת השמנמנה מאחורי הדלפק מחתימה חותמת שחורה על
המסמכים "הבא בתור".
צחי מגיש לה את המסמכים, היא מפנה אותו לקומת הבדיקות, משחקים
לו קצת בביצים, שואלים אותו שאלות, עושים לו מבחנים. החיילת
השמנמנה מחתימה חותמת שחורה על המסמכים. "הבא בתור".

המלחמה:
יצחק מתפלל בכל הכוח שיש לו. עוצם חזק את העיניים, מתנדנד
לצדדים, מנשק את ספר התורה וזועק לשמיים.
צחי מתקדם עם הטנק, מחליף אש עם כוח סורי, הכל מסביב אש ועשן,
הם מתקדמים קדימה, מחליפים יריות, פגזים מכל עבר, הטנק סופג
מכה קשה, צחי מדמם.
צחי מת.

יצחק סיים להתפלל.  עכשיו אפשר לאכול עוד קציצה.