בין אני לעצמי - תהום מורחבת

זעקת המתים משתחררת

הקבר הלח מגשם שעבר

זקוק לחום  של שמש

לפנים עצובות שישובו לבקר רק עוד פעם

שלא ייתנו לזיכרונות לעזוב

שיאחזו חזק חזק  

פרחים טריים בכד  ישימו

ועם הזמן גם הם כמונו ינבלו

יתפוררו העלים שפעם השקנו וגידלנו

ממש כמו "ילדים"

"כשהם הולכים להם אי שם

אנשים מופתעים אומרים זה לא יכול להיות"

כאילו נועלים דלתות נגישות אליהם

מכבים את האורות  ולא נותר לומר כלום חוץ מ... להתראות"

"אני עוצמת עיינים בהלוויה שכזאת

כמה עצב זה לא יכול להיות כמה עוד?"

אם זה רק אתה שם למעלה

בוחן אותנו שוב...

אז אני מודה נכשלנו

לא עצרנו את הזמן והצלנו חיים

רק שתקנו והמשכנו לא התערבנו בהחלטת הגורל

אם זה מה שרצית אז קיבלת את התשובה

אתה עוקר לבבות אנושיים מאדם לאדם

מנשימה... ללב ללא דופק

ממבט מחוייך וצוחק למבט  קודר ומלא דמעות

שצועקות "החזרנה אליינו את אחינו אל תיתן להם ליפול

לסגור דלתות ולומר להתראות!"

גם אנחנו עדיין לא בטוחים אולי אפילו מנסים לא להמשיך כי
מפחדים

אין לדעת לאן נגיע... מה יהיה אם בסוף הסוף לא יהיה כמו
שתיארנו

מה יהיה אם בסוף לא נראה כלל אור במנהרה ומלאכים?

"מה אם בסוף אנחנו כלל לא מתים... רק שותקים?"

ציטוטים מתוך פעמון מלחמה - היהודים