"אם הייתי יכולה הייתי תולשת לך את הכנפיים. " זעקתי בקול
שבור. אבל הוא, בשלו. לא עונה לי. לא מגיב. כאילו שזו הפעם
הראשונה שהוא עושה לי את זה מאז ומתמיד זה היה ככה. מערכת
היחסים ביננו תמיד הייתה מעורערת. הדבר שהכי הכעיס אותי, זה
שהוא לא בא לבקר אותי. פעם, כשהיינו לבד. רק אני והוא הצעתי לו
הצעה שאי אפשר לסרב לה: הבטחתי לו שאני מוכנה שיבוא אליי רק
פעם בשלושה חודשים. ואם אי פעם הממונים שלו ישאלו, אני אגיד
שהוא ליווה אותי לאורך כל הדרך. אבל הוא כדרכו שתק. מהשתיקות
הצורמות האלו שאומרות את הכל. ידעתי. ידעתי, שאין סיכויי בעולם
שהוא יבוא אליי.  אפילו לא פעם בשנה. הוא נטש אותי. חוצפן. אף
אחד לא נוטש אותי. אני לא יודעת מה קורה לו בזמן האחרון. אולי
הוא חולה? או שהוא התייאש ממני? יכול להיות שהוא הרים ידיים.
באמת שאני מוכנה להתעקש פחות. אולי אפילו לא לבקש יותר מדי.
אסתפק בכל מה שיוכל להציע.
לילה אחד, אני חושבת שזה היה בקיץ שעבר. חלמתי עליו. בחלומי
הוא אסף אותי אליו, בשתי ידיו הרכות. המלאות חום וחמלה. יכולתי
לחוש את חיבוקו. את מגע הקטיפה שלו. הוא  לחש לי באוזן בקול
שקט ועמוק, שלעולם הוא לא יעזוב אותי. הוא הבטיח, שלפני כל מכה
הוא יהיה שם. שתמיד יתמוך. שהתעוררתי נמוג החלום וגם הוא. היו
לי ימים שהסדקים בי, היו קשים מנשוא. ציפיתי שהוא יבוא לתקן.
להחליף חלקים אם צריך. יושבת בלילות מול החלון, מחכה שידפוק.
כל דבר שירצה, שידפוק. רק שיבוא.
היום, הסדקים הפכו לקרעים. הוא לא בא. אולי הוא מפחד שלא יצליח
לתקן ואני אתרגז. אולי נשבר לו מלדפוק?
מיליון שאלות יש לי. הכנתי לו רשימה. אני אפילו זוכרת אותה בעל
פה. להיות מוכנה לכל מצב שלא יבוא. אולי אפגוש אותו בדרך
למכולת?
בנתיים,אני ממתינה. הוא לא מבין שצחקתי איתו בקשר לכנפיים. אני
יודעת שיש לו הרבה עבודה. ושהוא לא יכול לעשות כלום בלעדיהם.
אני לא הייתי עושה לו דבר כזה.      
אני אכתוב לממונה שלו מכתב מאוד נוזף. כן, זה מה שאני אעשה.
דבר ראשון מחר על הבוקר.אסע לירושליים. לכותל. איזה מילים
חריפות אני אכתוב שם. שמעת אותי? מחר אני מתלוננת. חבל שזה יצא
ככה. דווקא היינו יכולים להסתדר יופי, אני והוא. אולי אם היום
הוא יופיע לי שוב בחלום. וההסבר שלו יספק אותי, אני אוותר לו.
ככה זה. אי אפשר לעמוד מול פני המלאך שלו.