ארבעה קירות מסביבי
סוגרים עלי באופן תמידי.
בעצם זה כמו קופסא עם חריצים לנשימה,
שאין מקום אפילו לנשום, לרגע יש עצירה
החיים נאלמים דום...
עוצר לרגע וחושב
שואל, למי? למי הכל שייך? ממי אני שואב?
שואב את החיים, את האויר, את הכוח להתגבר?
ואז שוב הכל ממשיך, והעולם סוגר עליי כמו קופסא ומאלץ
להתגבר...
ולנגד עיניך עוברות השנים,
מבלי יכולת להשתלט,
מבלי יכולת לעצור...
וקשה מאוד לזכור,
לזכור את הרגעים הטובים,
והכל חומק מבין הידיים,
וזה לא בשליטתך, וזה לא בשליטתי
אלא זה מאותו אחד, שקבע את גורלנו
ממנו אנו מקבלים את חיינו...