הרגשתם פעם מה זה להיות כבול?
הסיפור שלי הוא סיפור פשוט על ייאוש. אני משרת בצבא, כבר כמה
וכמה שנים, באחת מהיחידות האיכותיות והחשאיות שלא מדברים
עליהן. לכאורה, תפקיד נחשק, במשכורת טובה, עם אנשים נפלאים
מסביבי. רק שקצתי בזה, ואין לי דבר וחצי דבר לעשותו כדי לשנות
את מצבי.
אני כבול אל תפקידי ואל מקומי באלפי חוטים זעירים, כל אחד מחבר
נקודה בי לנקודה שם, וכולם יחדיו מונעים ממני חופש תנועה. אני
בקבע, וחתום לעוד שנה. אין איש כיום שיכול להחליפי בתפקיד.
האנשים שמתחתיי מצפים ממני. האנשים שמצדדיי מצפים ממני. האנשים
שמעליי מצפים ממני. התפקיד מחייב, ואני התחייבתי אליו. ואני
מתבונן כצופה מהצד, ואומר בלבי שאם רק אחזיק מעמד עוד כשנה,
הכל יסתיים, ואהיה חופשי ומשוחרר ופתוח לכל אפשרות שהעולם בא
להציעני. וכן, שנה היא לא הרבה זמן כשאתה נהנה. אולם כשכל יום
מחדש אתה סופר את הימים והשעות, שנה היא זמן ארוך מאוד.
הגרוע מכל היא התחושה שאין לי דרך לשנות את מצבי. התחייבתי
לתפקיד, ועליי לבצעו. וגם אם ארצה בכל מאודי לחדול מלבצעו,
מחליפי הצפוי יחזור רק בעוד קרוב לשנה. ומה יגידו האנשים
מעליי, מצדדיי, מתחתיי? כי את המקום ואת האנשים אני אוהב, ורק
בתפקיד אני מואס.
זהו לא סיפור טרגי. אין כאן אהבות נכזבות, או כל מרכיב אחר של
סיפור דרמטי מוצלח. רק סיפור קטן על ייאוש, שמעביר אותי על
דעתי.