החיים ממשיכים. כל יום, חוזרים מהעבודה בשש בערב, שותים כוס
קפה מהביל, פותחים טלויזיה ובוהים. והכל מלווה בשתיקה רועמת.
כבר לא צוחקים מבדיחות, אבל זה לא משנה. גם ככה זה לא חסר.
מישהו פעם אמר לי שהשנה הראשונה היא הכי קשה. שאלתי אותו למה.
הוא אמר לי שבגלל שהכל חדש. בשנה הראשונה תמיד יש משהו
מפוספס.
משהו שלא הספקתם לעשות ביחד. וגם לא יוצא לך לבקר כמו שרצית.
בין עבודה, אוכל, שינה, ובהיה בטלויזיה, זה נדחה ממחר מלשבוע
הבא, לחודש הבא. ובסוף, כשכבר יש לך זמן, זה לא זה. אתה סוף
סוף מגיע, ועומד שם כמו אידיוט. לא יודע אם לצחוק או לבכות.
אז אתה עוזב בתחושת החמצה.
וחוזר לשגרת החיים שלך, שכמובן ממשיכים כמצופה.
הרי, אסור לך להתפרק. יש אנשיים שתלויים בך, יש אנשים, שרואים
בך את המודל לחוזקה. ואם תתפרק, אז מה יצא לך מזה, חוץ מעוגמת
נפש ?
אז אתה חי. ממש. אני זוכר, שפעם ראינו סרט ישן בטלויזיה, על
רובוט שמקבל חיים ורגשות. אחרי חודש הרובוט קפץ מהתאומים בניו
יורק. לצערי, האופציה הזאת אינה קיימת בשבילי יותר. אני חושב
שהוא היה הרבה יותר מאושר בלי רגשות. כל הסיפור הזה יכול להיות
נורא מעיק. עבודה, בית, חברים, עבודה, בית, חברים, עבודה, בית,
חברים, עבודה, בית, חברים, ולבסוף, אולי כמה שעות שינה גנובות
בחודש. לא תיארתי לעצמי אף פעם שאי אפשר לברוח מכלום. כמה שאתה
מנסה להסתיר, לצחוק, לעזור, להתחמק מלחשוב על זה,
זה תמיד חוזר אליך בלילה. בלילה, אתה לבד. אתה שוכב במיטה,
מסתובב, משנה תנוחות, קם, שותה כוס מים, חוזר למיטה. מנער את
הכרית.
פותח טלויזיה, ושם את הדיסק האהוב עליך במערכת.
כלום לא עוזר. אתה נע בין נמנום לנמנום כשבסופו של דבר אתה
נרדם
חצי שעה לפני שאתה צריך לקום. וחוזר חלילה.
אז נכון, בהתחלה זה קשה, כל העייפות המצטברת. אבל לומדים לחיות
איתה.
אחרי שזה קרה, לא ישנתי במשך חודש רצוף. לא נרדמתי לדקה אחת
אפילו.
בלילות, השלמתי את לימודי בסדרות טלויזיה. אני כבר יודע מי שכב
עם מי, מי בגד עם מי, למה, של מי התינוק, ומאיפה לעזאזל הגיע
הבחורה למנזר.
אבל לא נרדמתי. בהתחלה, הייתי בסדר. קצת עייף, אבל הצלחתי
להתמודד.
אחרי שבוע וחצי, התמוטטתי בעבודה. שלחו אותי הביתה לישון.
זה היה הדבר הכי נורא שיכלו לעשות. עכשיו, במקום שש שעות שבהם
הסתובבתי כמו משוגע, היו לי חמש עשרה.
אז ניסיתי לראות טלויזיה, אבל זה לא עניין אותי. ניסיתי להקשיב
לדיסק, אבל לא היה לי שום דיסק מעניין. אז התלבשתי, שמתי
מכנסיים קצרים, ורצתי לקנות לי דיסק חדש.
הגעתי לקניון, נכנסתי, והגעתי לחנות דיסקים. הסתובבתי כמה דקות
בחנות, אבל לא הצלחתי למצוא שום דבר שיענין אותי לשמוע.
פתאום הכל נראה תפל.
בסוף מצאתי איזה משהו. שילמתי וחזרתי הביתה עם ההתלהבות של
דיסק חדש. מכירים? אי אפשר לחכות לשמוע אותו.
בקיצור, חזרתי הביתה, פתחתי את המערכת ושמתי את הדיסק.
הכנתי לי כוס קפה, שמתי וופלים, התקלחתי, ואחרי כל ההכנות,
לחצתי פליי.
אחרי עשר דקות, שבהם לא הצלחתי להתרכז אפילו לשנייה אחת,
התיאשתי.
הוצאתי את הדיסק והלכתי לשכב. אמרתי לעצמי, אני כ"כ עייף, מי
יודע. אולי אני ארדם. שמתי את הדיסק החדש במערכת בחדר השינה,
ונכנסתי למיטה.
אחרי כשעה, נגמר הדיסק. דווקא אהבתי את השיר הסופי. שקט.
שקט של מתים. מסוג השקט שחודר לעצמות. מאז שזה קרה, אני לא
מסוגל לשכב בחדר בלי שתהיה לי נוכחות בחדר. אני פותח את
הטלויזיה וזה בדרך כלל עובד. אם לא, אני מתחיל לראות דברים.
אני לא יודע אם אני מדמיין או רואה דברים באמת, אבל אני רואה
דברים. וזה נורא מפחיד. אני יושב בלילות במיטה שלי ובוכה כמו
ילד קטן. אני מסוג האנשים שאף פעם לא בוכים.
בהתחלה, בכיתי כל הזמן. אני לא מתבייש. לבכות זו תכונה אנושית
מאד.
בזמן האחרון, אני לא מצליח לבכות. אני בוכה מבפנים, ושם זה
נשאר.
וזה כואב. אתה מנסה להוציא החוצה, ולא מצליח. וזה כואב.
הלוואי שהייתי בחורה. בחורות מצליחות לבכות מכל דבר קטן.
בחורות לא צריכות להסתיר את הרגשות שלהם.
אני לא יכול לתאר את הדברים שאני רואה. אני חושב שאני פשוט לא
יכול להשלים אם המצב, אז אני מדמיין דברים. אני דווקא מתמודד
אם זה די טוב, יחסית. אני כל הזמן אומר לעצמי שזה קורה לכולם
מתי שהוא, ושיש אנשים במצב יותר גרוע. אבל זה רק גורם לי
להרגיש יותר גרוע.  
איך אפשר להגיד לעצמך בכלל דבר כזה? הרי לא אכפת לי ממה שאנשים
אחרים עוברים, כי אני לא הם. אני עובר את מה שאני עובר, ואם
בשבילי זה הדבר הכי נורא שקרה אי פעם, אז מי יכול להגיד לי
שלא?
אני. מישהו אמר פעם שאתה האויב/מבקר הכי נורא של עצמך.
מתברר שהוא צדק. כנראה שאני יותר מידי מתחשב לטובתי האישית.
דבר אחד שגיליתי הוא שלא משנה כמה  קרובים אליך אנשים, אתה
תמיד חי בבועה מבודדת. אנשים ממשיכים בחייהם הרגילים, עם
הצרוחת הרגילות שלהם וכל השאר. בשבילי, לעומת זאת, הנצח פסק.
אפילו כתבתי על זה שיר. אחרי המון זמן שלא הצלחתי לכתוב, כתבתי
שיר.
פעם, הייתי כותב שניים שלושה שירים בשבוע. היום אני כותב שיר
בחצי שנה.
אז כתבתי שיר. ניסיתי להלחין אותו. לקחתי את הגיטרה ולא יצא לי
כלום, חוץ מאותם אילתורים רגילים. זה היה נקודת השבר שלי.
המוסיקה היא מה שהחזיק אותי במשך הרבה זמן, ועכשיו, אני אפילו
לא מסוגל לזה? אז זרקתי את הגיטרה הצידה והחלטתי להפסיק לנגן.

די, נמאס לי. כמה אפשר לנגן את אותם השירים? כמה פעמים אפשר
לעשות את אותו הסולו עד שימאס?
כל סוף שבוע יש לי הופעה בבר של חבר. כל סופ"ש הוא מתקשר אלי
קבוע ואומר לי : " איפה אתה? למה נטשת אותי? " זה כבר נהפך
להיות שגרה.
אז אני בא ומנגן איתו, אפילו שנמאס לי לנגן, ושאני בכלל לא
אוהב את המוסיקה שאני מנגן איתו. אבל לפחות הוא נהנה מזה. אולי
זו הבעיה שלי.
אני חושב יותר מידי על אחרים ופחות מידי על עצמי.
מה שהורג אותי, זה שבחוץ אני שמח ומאושר, עוזר לאחרים, צוחק
והכל כרגיל. רק בבית, אני הורג את עצמי על הצביעות.
נוצר מצב אבסורדי, שלי אסור להיות מדוכא. מכירים את החברה האלה
שכל הזמן מתלוננים על הצרות שלהם? אז מהצד השני יש את החברה
שכל הזמן מקשיבים להם ומתפקדים בתור פסיכולוגים בגרוש.
אני זה שמקשיב ל"פסיכולוגים" כשלהם יש צרות. אני תמיד מקשיב
לאחרים ופותר להם את הבעיות. הבעיה היא, שאני נורא מתעצבן מזה
שלאנשים אין פרופורציות בחיים. כל דבר קטן שקורה להם, הם
מתחילים לבכות ולהתלונן שחרא להם. אני לא יכול לסבול את זה. יש
לי חבר, שהתחביב שלו בחיים זה להכנס לדיכאון. הוא קם בבוקר
והשיער שלו לא מסתדר כמו שהוא רוצה?
אז הוא בדיכאון. אנחנו יוצאים כמה חברה בערב, ומישהו מדבר איתו
קצת פחות ממה שהוא היה רוצה? הוא נכנס לדיכאון. בקיצור, טיפוס
דיכאוני למדי.
האמת? לי אין כוח לזה כבר. לי יש את הצרות שלי לחשוב עליהם. זה
מתחיל ממש להמאס עלי כל הקטע הזה. אבל מה לעשות, בשביל זה אני
פה.
תמיד מישהו מתקשר אלי בכדיוק כשאני צריך לעשות משהו ואמר לי
שחרא לו. אז אני עוזב הכל ובא לעזור לו, אבל כשאני מדוכא,
פתאום כולם עסוקים ולאף אחד אין זמן בשבילי, אז פלא שאני לא
מבקש. אני חושב שהתחושה שאתה נטל על מישוהו אחר היא אחת
מהתחושות הכי קשות שיש. שאתה מטריד מישהו אחר.
אז אני מעדיף להתמודד לבד. אם זה אומר שאני אשן קצת פחות, או
שאני אאבד את התאבון, אז בסדר. אני מוכן לזה. אלה החיים שלי.
רק אל תגידו לי שהחיים ממשיכים.