כשהייתי קטן תמיד רציתי שיהיה לי ארגון טרור משלי. ילדים אחרים
רצו להיות טייסים, כבאים, המופרעים תמיד רצו להיות שוטרים
והילדות, בלרינות. אבל אני, אני תמיד חלמתי להיות טרוריסט על.
זה לא שחשבתי שמקצועות אחרים הם פחות מכובדים, פשוט היה בהם
פחות חזון. תמיד חשבתי שלהיות כבאי זה כבר פאסה.
כשכל הילדים בגן שחקו במכוניות, אני שיחקתי במכוניות תופת.
בליל כל הקדושים התחפשתי למחבל מתאבד. לבשתי בגדים רגילים וביד
החזקתי תיק ספורט. ילדים אחרים שהתחפשו לשוטרים ולנינג'ות צחקו
עלי ואמרו שהתחפשתי לעצמי, אני לא עניתי להם כי רק לי היה מותר
לדעת מי אני. דווקא הייתי מרוצה שאף אחד לא זיהה ולא חשף
אותי.
את הסוד שלי לא ידע אף אחד חוץ מפיט, החבר הכי טוב שלי שהיה
שותף למשחק.
היה אסור שמישהו ידע עלינו כי הסודיות המוחלטת היא חלק מ
העניין בלהיות טרוריסט.
תמיד הייתה לנו הרגשה מתנשאת כזאת, אנשים היו מסתכלים עלינו
והיינו נראים ילדים רגילים לחלוטין ואף אחד לא יכל לנחש אפילו
שאנחנו משתייכים לארגון טרור.
את הפעילות שלנו מימנו ההורים של פיט שהיו עשירים מאוד, הם קנו
לו את כל הצעצועים שהוא רק ביקש. כמובן שהם לא יכלו לדמיין
אפילו לאילו מטרות הצעצועים נקנו.
מלבני הלגו היינו בונים שגרירויות של מדינות דמיוניות ואת
מכוניות הצעצוע היינו הופכים למכוניות תופת. את חיילי הפלסטיק
היינו מעמידים במחלקות, ואיש לגו אחד תמיד היה מסתנן לשורותיהם
ומפוצץ שם את עצמו לחתיכות. כדי להמחיש את הפיצוץ היינו
מנחיתים על החיילים מכה בפטיש כבד ואת החתיכות היינו קוברים
אחר כך בטקס ממלכתי.
ואיש הלגו שהקריב את חייו היה עולה לגן עדן של אנשי הלגו שהיה
על המדף אצלי בחדר.
כשהיינו בכיתה ה' אמרתי לפיט שכדי להיות טרוריסטים אמיתיים
אנחנו צריכים להתאסלם כי ראינו בטלוויזיה איך פוצצו בניין גדול
במזרח התיכון והרבה אנשים נהרגו. וחוץ מזה, כל הקטע של גן עדן
לאנשי לגו, היה במילא בהשראת מוסלמי אחד שהופיע בחדשות.
פיט, מצדו, אמר שזה שטויות, שלטרוריסט אמיתי אין דת ואין לאום
ושהתאסלמות רק תפגע במטרות של הארגון שלנו, כי אז לא נוכל
לפגוע באויבינו שבמדינות ערב.
חוץ מזה, היו לנו אידיאלים משלנו: תמיד חשבנו שהבנות שרוצות
להיות נסיכות ובלרינות הן מטומטמות, והיינו מושכים להן בצמות
לאות התנגדות. ופעם הלכנו מכות עם ילדים שהלשינו עלינו שהעתקנו
בבוחן. למרות שהם היו רבים מאתנו, אנחנו ניצחנו כי ידענו שהצדק
לצידנו.
אויב אידיאולוגי נוסף היו החתולים של השכונה, הם נכנסו פעם
לבית שלי דרך החלון וגנבו אוכל מהשולחן. הארגון שלנו דגל בהגנה
עצמית, אז תפסנו חתול אחד וחתכנו לו את הזנב למען
יראו ויראו.
ואז, יום אחד, הרשת שלנו נחשפה. המורה לחשבון ראתה אותנו
משחקים מתחת לשולחן בפיגוע ירי. היא החרימה לנו את מחבלי
הפלסטיק וגם את הקורבנות שהיו שני אנשי פליי-מוביל.
אחרי שהמורה לחשבון חשפה אותנו היא סיפרה על העיסוק שלנו
להורים והמליצה לקחת אותנו לפסיכולוג. יותר לא שחקנו בארגון
טרור. אותי לקחו לפסיכיאטר ואת פיט שלחו לפנימייה צבאית. עד
שסיימתי תיכון כמעט ולא ראיתי את פיט. שנינו התבגרנו, ולהיות
טרוריסטים כבר נראה לנו סתם חלום טיפשי. אחר כך אני הלכתי
ללמוד משפטים בהרוורד ופיט נהיה קצין בצבא.
שנינו התחתנו וכבר יש לנו ילדים ואפילו נכדים.
עכשיו אנחנו כבר זקנים מכדי להיות טרוריסטים אמיתיים. כנראה
שבשלב זה אאלץ להסתפק בלהיות בסך הכל נשיא ארצות הברית, ופיט
יסתפק במשרת שר ההגנה.
אבל מדי פעם אנחנו עדיין נפגשים ומשחקים בהפצצת המפקדות של
העירקים.