מה היה קורה אם אדם היה מסרב לתפוח?

השחר קרע את הלילה מעל פני הגן בקרניו המשוננות שהפציעו מתוך
העמק, התגלגלו במורד הגבעות, חלחלו דרך צמרות העצים ונצצו על
פני מי הנהרות. הבוקר העולה מצא את אדם באותה תנוחה, שבה הוא
מצא אותו בכל יום מחדש מאז תחילת הזמן. הוא ישב בצילו של "עץ
הפירות הסגולים", כפי שכונה בפי יתר שוכני הגן, ועיניו היו
נעוצות בגזע העץ כה חזק עד כי דומה היה שהן מנסות לחרוט בו את
מבטן. כל דבר אחר, פרט לחללים המפותלים הסבוכים בתוך שכבות
העץ, רביבי השרף העושים דרכם מטה בשובלים מוארכים, וכנגדם,
שבילי הנמלים המעפילים מעלה, נעלם היה מתודעתו. כבר לא היה
מודע לכאב שהסתעף במורד גבו, למחטי הדשא שננעצו בגופו העירום,
לאוכלוסיית הגן המתרבה מסביבו, לימים הנופלים וקמים בעודו זקוף
בתנוחתו, ללילות ולרוחות הקולניות שהם מביאים איתם, ולעלעלים
הנאספים אל מחול הסערה, נוחתים על ראשו ונותרים שם לנוח עד בוא
הסערה הבאה.
לא הרחק ממנו, תושב אחר של הגן, דניאל, כרע אל מימיו של נהר
הפרת, והרווה בהם את צמאונו.
"אני צריכה לדבר איתך", הוא שמע את קולה של אדווה, אשתו, מגיח
מאחוריו. הוא הזדקף והפנה אליה את מבטו. עיניו טיפסו במעלה
גופה המחוטב, עד אשר קפאו על עיניה. הן הבריקו מדמעות. זוג
בועות שחורות המפעפעות מתוך קצף לבן.
"מה קרה?"
"אנחנו..." היא התקשתה להגות את המילים, כאילו כל אחת מהן
התבצרה בתוך קליפת אגוז. "אנחנו עומדים להיות הורים", היא אמרה
לבסוף.
"מה... איך זה קרה? איך נתת לזה לקרות?" זעם הסתנן בקצב איטי,
אך רציף לתוך קולו.
"אני לא יודעת", היא השיבה, מבטה נכבש באדמה. "אבל אתה יודע מה
זה אומר, נכון?"
"על כל אחד שנולד בגן העדן, אחד צריך להיות מגורש" הוא מלמל,
אף בלי לשים לב, את החוק שהושרש בתודעתו במשך עידנים כה רבים.
"ומכיוון שלא קיבלנו אישור מאלוהים ללידה הזו, נגזר עלינו
להיות מגורשים מגן העדן יחד עם צאצאנו."
"אני לא מוכן לקבל זאת!" קרא דניאל, "אם צריך לגרש מישהו, זה
את אדם, שממילא איבד כל יכולת ליהנות משהותו בגן."
"אלוהים לעולם לא יגרש את הבכור בבניו. האהוב בילדיו. מי שסירב
לטעום מפרי העץ האסור, כאשר זה הוצע לו בידי אשתו."
"ומאז הוא יושב מתחתיו, ובוהה בו, ומנסה להבין מה היה קורה
אילו היה טועם ממנו."
היא היססה בטרם חזרה לדבר. "אולי... אולי זה לטובה."
"איך זה יכול להיות לטובה?"
"מה אתה חושב שנמצא מעבר לשערי הגן, שכה מפחיד אותך?"
"אני מפחד שאני אשלח את ידי קדימה, ולא יהיה שם פרי לאחוז בו.
אני מפחד שהסיפורים על המגורשים האחרים, על האדמה הגובה את דם
מיישביה בתמורה לפריונה, נכונים."
"הם לא יכולים להיות נכונים. אני לא מאמינה בהם. מקום שבו
הפירות לא צונחים לתוך ידי המבקשים אותם, לא קיים." היא נשמה
עמוקות. "נמאסו עלי החוקים שלו. הפירות שאסור לאכול, מגבלת
הילודה שהוא הטיל בשל ההתרבות הבלתי צפויה של תושבי הגן,
איזורי הגן שאסור לשוטט בהם... כל זה נמאס עלי. אני רוצה להיות
חופשייה."
הוא לא הספיק להשיב לה. רוח אלוהים התממשה מבעד לעצים, הרימה
אותם מעלה, והטיחה אותם דרך שערי הגן. שערי המתכת גלשו על
ציריהם זה לקראת זה עד אשר שבו ונסגרו.

1000 שנה אחרי כן...
ישמעאל, בנם של דניאל ואדווה, ישב על האדמה הסלעית המבוקעת,
והביט קדימה. אזי שלח את ידו בעקבות מבטו. אצבעותיו ליטפו את
שערי המתכת. אביו מעולם לא הסכים לדבר על התקופה שבילה מעבר
לשערים הללו. וגם אמו, כנראה מפני שפחדה מבעלה, סירבה להשיב
לשאלותיו בנושא. אבל הוא היה חייב להבין, לדעת. מה מסתתר דלתות
הפלדה שהוא כה נורא, שהנחיל אימה בלבו של אביו, וחרדה בעיניה
של אמו?
ובמרחק צעדים ספורים ממנו, שלעולם לא יוכל לצעוד, ישב בדיוק
באותה תנוחה אדם. ועיניו טרם משו מהעץ האסור, כשם שלא יעשו זאת
מעולם.
לנצח שניהם יבהו. יבהו, ויתהו...