הספד לאהבה, לדמיון שיצרת לעצמך.

קלריס.
קלריס הענוגה,
דמות אירוטית אמיתית, לא כמו לוליטה שעדיין בחיתולה
קלריס.
ססס האותיות המתלפפות על הלשון כמו נחש מתלפף על גזע עץ טרי
קלריסססס.
קלריס.
בשערה הברונטי שזורים תלתלים, "בקבוקים", כמו נסיכות של מקץ
הימים
קלריס.
קלריס הענוגה
קלריס.
יודעת לשחק במילים היוצאות מפיה כמו אלוף שחמט במשחק מול
טירון
קלריס.
עיניה החומות דבש הנוצצות, מושכות אותך כמו עורב אל טבעת זהב
קלריס.
כפות ידייך הרכות, הענוגות
קלריס.
לא יודעת מנוחה מהי
קלריס הענוגה
קלריס ילדה יפה
אחח קלריסס המתפתלת
קלריס.
גברים עומדים תחת חלונך לילה ויום, לא יכולים להסב את מבטם
ממך
כותבים לך מילים עמוקות, מנגנים מנגינות יפות, שרים כמעט בלי
קול
ואת מפהקת מרוב שעמום
קלריס.
בשנתך את כל כך שלווה, רגועה, את נראית כמו מלכה שנחה את מנוחת
הצהריים, מנוחת היופי
קלריס.
עמידה כל כך מרשימה
קלריס.
גם בשוכבך על מיטת בית החולים העירוני, מיטה דלה זו, עם כותונת
משומשת באיכות שאת לא רגילה לה, את עדיין נראית מלכה שנחה את
מנוחת היופי, ראשך המוטה אל הצד ועינייך החומות דבש פקוחות,
כבויות אך עדיין מושכות, ממוקדות בנקודה בלתי נראית אי שם
בקיר, שפתייך כה בשרניות, מונחות בכזו קלות על פנייך
קלריס.
כל כך ענוגה, דמות אירוטית גם עם כותונת בית החולים באיכות כזו
ירודה, לוליטה יכולה ללמוד ממך דבר או שניים
קלריס.
ידייך מונחות בצדי גופך הענוג, במבט מלמעלה רואים שאת פרקי
ידייך מעטרות תחבושות לבנות, צחורות, ועולה בי קונוטציה של
אזיקים, שובו של ג'אפר משהו, אם הופכים את ידייך על מנת לראות
את כפות ידייך הענוגות לא יכולים להתעלם שאת לובן התחבושות
מחליף כתם דם אדום המזכיר למה את נמצאת בבית החולים, קלריס.
אנשים סוגרים עלייך במעגל, מביטים בך, לא מסירים מבטם לרגע,
עינייך כבר עצומות, שערך פזור כמו שמש על הכר הלא נוח,
נשימותייך אינן נשמעות, האורחים אינם מפסיקים לסנן, למלמל,
לצעוק, לשיר - כל אחד בדרך הנוחה לו, את שמך, את שמך המתקתק
בחלל הפה, המתלפף על הלשון, הל' המעלה את התקוות כמו שהיא מעלה
את הלשון, הס' הנותנת מנוחה לכל המאמץ הכרוך בהוצאת שמך
המלכותי, ואין אחד שלא אומר אותו ביראת כבוד, ממש מפחדים לזרוק
את שמך ככה באוויר כאילו היה עוד שם, תמיד זה היה ככה... לאט
לאט מבטאים אותו, מתאמנים חרש כדי לא להוציא אותו דל מכפי שהוא
באמת...
איי...
קלריס.