"אוף, זה לא טוב!..." נאנח תומר, קימט את דף הנייר שבידו
לכדור, וזרק אותו לכיוון הפח שבפינת החדר שלו. למרות שהנייר
נכנס, היו עדיין מספר ניירות מקומטים אחרים מסביב שפספסו את
דרכם אל הפח.
ארבעתם ישבו בחדר שלו, הוא, איתמר, לוני וסתיו, באותו אחר
צהריים חורפי של חודש דצמבר. השמש השוקעת האדומה שלחה כמה
קרניים לתוך החדר שלו, מבעד לחלון הסורגים החלוד. מדי פעם
נשמעו צעדים של העוברים והשבים בשביל בחוץ, הדורכים על עלי
השלכת הספוגים מים. הם תמיד היו מסתלבטים בחדר שלו, מאז
שהתחברו בימי חטיבת הביניים. סתיו ישבה מכורבלת ליד ההסקה, עם
ידיה בתוך השרוולים של הסוודר שלה, מחבקת את ברכיה. איתמר ישב
לידה, ראשו מוטה אחורה. הוא פלט משהו שנשמע קצת כמו אנחה לשמע
המילים של תומר, ותומר התעצבן עוד יותר.
"שמע, אנחנו חייבים להתחיל להתקדם עם זה!" הוא אמר בקול רם.
"אנחנו כבר נמצאים כאן שלוש שעות ולא כתבנו אפילו דף אחד!" הם
היו אמורים לכתוב עבודה באזרחות, שניהם, בקשר למדינה, תפקידיה
והציפיות שלהם ממנה.
"אמרתי לך," אמר איתמר, "פשוט תכתוב כמה שטויות על העניים
ולסלק את הפשע, ונסיים עם זה."
"ופיגועים," הוסיף לוני. שמו האמיתי היה רוני, אבל הם קראו לו
לוני, כי זה קצת נשמע כמו "מטורף" באנגלית, וזה בערך מה שהוא
היה לטענתם. הוא היה גדול מכולם בשנתיים, בכיתה י"ב, וכבר היה
לו רישיון.
"מה?" שאל איתמר.
"המדינה צריכה למנוע פיגועים."
"שיהיה," אמר תומר. "עדיין לא נצליח לכתוב ככה שמונה עמודים!
אתה באמת צריך לקחת את זה יותר ברצינות!"
"זה יתפוס שמונה עמודים אם תכתוב את זה בכתב 72 ב-word ותעשה
רווחים ענקיים בין השורות," אמר איתמר, וחיוך לגלגני התפשט על
פניו תוך כדי.
"חה-חה," אמר לוני.
"טוב, תחליטו מה שאתם רוצים," אמרה סתיו וקמה, עם חיוך על
פניה. "אני כאן בכל מקרה רק בשביל להסתכל ולהשתעשע."
"ומה איתך בדיוק?" אמר איתמר, שמבטו החולמני עקב אחריה כשהיא
קמה. "גם את אמורה לעשות את העבודה הזאת."
"כן, והמורה רינת סידרה לי את הבחורה הסגורה הזאת, נעמה, שאני
צריכה איכשהו לגרום לה להוציא יותר מכמה מילים אדישות כדי
שנתקדם עם זה! ועכשיו, אני הולכת להשתין."
היא יצאה מהחדר. ברגע שהדלת נסגרה, תומר זרק את העט שלו, ופגע
בדיוק במצח של איתמר. זה גרם לצעקה של צחוק מצד לוני.
"שמור על העיניים שלך, אחי!" צעק תומר.
איתמר הפנה את מבטו אליו, עם הבעה מבולבלת. "זה כל כך שקוף?"
"כן!"
"אל תדאג אחי," אמר לוני, "לא נראה לי שהיא שמה לב למשהו.
אבל באמת שזה נראה קצת שקוף."
"בכלל, אתה מתכוון לעשות משהו בעניין?" שאל תומר.
"כן... מתישהו... עכשיו לא נראה לי זמן מתאים כל כך. יש הרבה
לחץ וזה..." אמר איתמר.
"אף פעם אין זמן מתאים," אמר לוני. "תעשה משהו לפני שיהיה
מאוחר."
"כן, יכול להיות שהמה-שמו הזה שהיא מדברת איתו הרבה יעשה
משהו," אמר תומר.
"אני יודע!" אמר איתמר בייאוש, והרגשת קנאה עמומה חלחלה בתוכו,
לשמע אזכור ה"מה שמו."
סתיו חזרה לחדר. "שמעו, כבר די מאוחר, לדעתי כדאי שנזוז."
האחרים מלמלו משהו בהסכמה, וקמו כולם. תומר ליווה אותם אל
הדלת, ונעל אחריהם.
השלושה יצאו החוצה, אל האוויר הקר של חודש דצמבר. כבר החשיך
בינתיים. אדים יצאו מפיהם בכל נשימה. סתיו רעדה קלות.
"הנה," אמר איתמר בחיוך, וסידר את הצעיף שלה מסביב לשערה
הבלונדיני הגלי. היא נראתה מאוד חמודה ככה, מתכווצת בתוך המעיל
שלה. "לא כדאי שיהיה לך קר." היא צחקה. לרגע היא שמה את כף ידה
בתוך שלו, ואז אמרה "ביי..." ופנתה ללכת עם לוני. איתמר פנה
לכיוון השני.

"נו, התקדמתם קצת?" שאלה אמא של תומר, לאחר שנעל את הדלת.
"לא ממש... היינו עייפים מדי בשביל לחשוב כמו שצריך... נעשה את
זה מחר."
"אולי אתם מבזבזים יותר מדי זמן בלהתבטל, ולא לעשות כלום."
"לא... אנחנו ניסינו לעבוד!"
"למה בכלל סתיו ורוני היו פה?"
"אוף..." העצבים המתוחים כבר ככה של תומר כבר לא עמדו בעומס,
והוא עלה לחדרו בהליכה מהירה וטרק את הדלת.

תומר ואיתמר יצאו מהכיתה בהפסקה ביום למחרת, והלכו לפגוש את
לוני. שלושתם יצאו אל החצר, ושם מרחוק הם ראו את סתיו מדברת עם
אותו בחור.
"בנאדם, אתה לא יכול פשוט לתת לזה לקרות," אמר תומר. "תלך אליה
עכשיו, ותציע לה שתיפגשו היום."
"אממ..." איתמר כמובן לא נראה מתלהב מהרעיון, "מה עם העבודה
שלנו?"
"אחרי זה."
הוא השיג מלמול של הסכמה מצד איתמר. איתמר העיף מבט נוסף לעבר
סתיו, ומאז שתק עד סוף ההפסקה. תומר פנה לראות את התגובה של
לוני, ואז ראה שהוא נראה מאוד עייף. היו לו צלליות שחורות מתחת
לעיניים, והשיער החום שלו היה מלא קשרים, וכיסה את עיניו במין
דרך מוזנחת כזאת. "מה עובר עליך?" הוא שאל אותו.
"הרבה..." אמר לוני, "נתחיל במבחן שהיה לי אתמול בספרות, שהלך
לי ממש חרא. אחר כך הלכתי לעבודה ולאימון כדורסל, וכשהיינו
אצלך כבר הייתי ממש סחוט. ואז נרדמתי באוטובוס בדרך הביתה,
והייתי צריך לקחת עוד אוטובוס בכיוון ההפוך בשביל לחזור.
ההורים שלי כבר ממש כעסו עלי כשהגעתי, ואמרו כל מיני דברים על
זה שאני חסר אחריות ובלה בלה... ועד שסיימתי את שיעורי הבית
שלי כבר היה אחרי שתיים בלילה, ככה שהצלחתי לישון בקושי ארבע
שעות."
"באסה... גם אמא שלי כעסה עלי, ואמרה שאני מתבטל איתכם, וכעסה
על זה שאתה וסתיו באים לבית כשאנחנו צריכים לעבוד. הורים
יכולים ממש להרים לך את הפיוז..."
הם עברו על פני שני ערסים, שהתגנבו לפינה מבודדת בחצר בשביל
לעשן.
"היי, אתם לא תלשינו עלינו, נכון?" אמר אחד מהם.
"בטח שלא," אמר תומר. הם המשיכו ללכת.
"בנאדם," אמר לוני, "בוא נעשה משהו משוגע! משהו שיעצבן אותם
קצת בחזרה, בוא-"
"היי המורה רינת!" קטע אותו תומר בקול רם. הוא קיווה ששני
הערסים שמעו אותו ויבינו את הרמז. "היו לי כמה דברים לא ברורים
בקשר לעבודה הזאת..." הם התעכבו עם המורה כמה דקות, ואז נכנסו
לבית הספר והתיישבו ליד הסקה.
"אחי, למה עשית את זה? אם רינת הייתה תופסת אותם אולי היו
משעים אותם או משהו!" אמר לוני במהירות.
"לא יודע..." אמר תומר, "בשביל להיות נחמד."
"אליהם?!"
"גם. אני מאמין שדברים כאלה יחזרו אליך אחר כך."
"כן, בטח! כי יש בעולם כל כך הרבה צדק!"
"טוב, עזוב את זה!... מה היה הדבר הזה שרצית לעשות?"
"כן," הבעת הכעס שלו הוחלפה באותה הבעת התלהבות שהייתה לו
קודם. "בוא נברח!"
"מה?!"
"כן! ניעלם להורים שלנו לקצת זמן. נצא מחר בערב, אני אקח את
המכונית של ההורים שלי, נלך לוואדי ונישן שם, ואחר כך נחזור
בשבת בערב."
"לא יודע..." אמר תומר בהיסוס, "אנחנו צריכים להגיש את העבודה
ביום שני. יש לנו רק ארבעה ימים לעשות אותה..."
"נו אחלה. היום יום חמישי, אז יש לכם את היום ומחר בצהריים,
ואת יום ראשון. בכל מקרה איתמר נוסע בסופשבוע לדבר הזה עם
ההורים שלו." הוא פנה להביט באיתמר, אבל זה המשיך לשתוק.
"טוב, אני צריך לחשוב על זה... גם לא נראה לי הרעיון של לגנוב
את המכונית של ההורים שלך..."
באותו רגע סתיו נכנסה למסדרון. הם ראו אותה מרחוק, והיא לא שמה
לב אליהם, והמשיכה ללכת לכיוון הכניסה של בית הספר. תומר פנה
אל איתמר במבט של "יאללה!" עם גבות מורמות ועיניים רחבות;
איתמר קם בלי להגיד מילה והלך אחריה.
"היי סתיו!" הוא קרא אליה, והיא הסתובבה. כשזיהתה אותו היא
אמרה "היי" בחיוך. "אממ..." הוא התחיל. הוא הרגיש איך הלב שלו
מתחיל לדפוק יותר ויותר מהר. "את רוצה אולי... שניפגש היום
בערב? נגיד, אני אבוא אליך, או משהו...?" למה לעזאזל זה כל כך
קשה???
"בכיף," היא אמרה, "אבל אני צריכה להתקדם עם העבודה הזאת...
אני הולכת עכשיו לנסות לקבוע משהו עם נעמה הזאת... תבוא אליי
נגיד בשש?"
"סבבה... מה כל כך נורא בה, בכל מקרה?"
"היא אדישה! כל כך! והיא ממש סגורה, אני לא יודעת עליה כלום...
טוב, אני הולכת לנסות עכשיו, תאחל לי בהצלחה!"
היא נופפה לו בהמשיכה ללכת במהירות לכיוון הכניסה. שם היא מצאה
את נעמה, הולכת שפופה לכיוון החצר. היא נראתה באמת די סגורה,
מרוחקת. היא לבשה סווצ'ר קפוצ'ון שחור וחצאית שחורה. היא
השאירה את ידיה בתוך הכיסים של הסווצ'ר שלה, ובאוזניה היו
אוזניות של דיסקמן. שיערה השחור כיסה תמיד את רוב פניה. סתיו
תפסה אותה בידה כדי לקבל את תשומת לבה. נעמה פנתה אליה, אמרה
"אה, היי..." מרוחק והמשיכה ללכת, יותר באיטיות מאשר מקודם.
סתיו חשבה קצת מה לעשות. "מה את שומעת?" היא אמרה בסוף.
נעמה הורידה את האוזניות והחזירה אותן לתיק הכתף שלה. "כל
מיני... אני אוהבת את לד זפלין, מטאליקה, נירוונה..."
"לד זפלין??? יש לי ידיד שמת עליהם!" סתיו אמרה בהתלהבות,
ואיתמר עלה בראשה. נעמה חייכה קלושות, והמשיכה ללכת. סתיו
הפסיקה לחייך באכזבה. אחר כך אמרה, "שמעי, אנחנו צריכות לעשות
את העבודה הזאת. את יכולה להיפגש היום?"
"בטח... נגיד ניפגש בספריה, ב... שלוש וחצי?"
"הספרייה סגורה בשעות האלה... אולי תבואי אליי?"
היא לא נראתה מתלהבת מהרעיון, אבל לא הייתה לה ברירה אלא
להסכים.

כמה שעות מאוחר יותר נפגשו שתיהן בביתה של סתיו. נעמה הפתיעה
אותה במידת החריצות שלה. במסגרת הציפיות שלהן מהמדינה, היא
הכתיבה לה למעלה מעשרים דקות על איך שהמדינה צריכה לדאוג
לחלשים, לעניים, למובטלים, למשפחות שונות במצוקה. היא אף פירטה
מהלכים שונים שהמדינה צריכה לבצע לשם כך.
"וואו," אמרה סתיו בסוף, כשהן סיימו עם הקטע ההוא. "כאילו...
את די חכמה..."
"תודה," אמרה נעמה, וחייכה מין חיוך נדיר. לאחר הפסקה קצרה
אמרה, "אמ, לא כדאי לך להשאיר את הנעליים שלך מתחת לכרית, זה
מביא חלומות רעים," היא אמרה ברצינות גמורה, והצביעה לעבר
הנעליים של סתיו.
סתיו גיחכה. "מי אמר לך את זה?"
"לא זוכרת... אבל אני מאמינה בזה."
"אז הנה לך," אמרה סתיו והזיזה את הנעליים שלה כמה
סנטימטרים. עוד הפסקה. "אבל ברצינות, יש לך ראש טוב. איך זה
שהציונים שלך לא גבוהים, ואת לא משתתפת אף פעם בשיעורים?"
"כי ככה... אני לא אוהבת להשתתף. ואני לא כזאת חכמה כמו שאת
אומרת... העבודה הזאת לא אומרת כלום," היא אמרה כאילו בזה
מסתכם העניין.
"לא, למה..." אמרה סתיו בהיסוס, "לדעתי את נותנת לעצמך פחות
קרדיט ממה שמגיע לך."
"אל תגידי את זה," נעמה אמרה בגיחוך, קצת נבוכה. "הפסיכולוג
שלי אומר לי את זה מספיק."
"יש לך פסיכולוג?" אמרה סתיו במהירות.
"אממ... כן... אני צריכה ללכת." היא קמה בחיפזון, סידרה את
התיק שלה ולבשה את המעיל שלה. "את יכולה להשאיר אצלך את הדיסק
הזה ששמענו קודם, הוא צרוב בכל מקרה..."
סתיו הייתה מבולבלת. באותו רגע נפתחה דלת חדרה, ואיתמר נכנס.
נעמה חלפה על פניו במהירות, זורקת אליו מבט בלי הבעה.
"היי..." הוא אמר בבלבול.
"היי... אני לא ממש מבינה מה הלך כאן הרגע. חשבתי שאנחנו דווקא
די מתקרבות, אבל אז..." היא סיפרה לו את פרטי השיחה הקצרה
שהייתה להן.
הוא הקשיב לה, ואז חשב קצת מה להגיד. "טוב, היא בהחלט סגורה.
לדעתי אל תיקחי אותה יותר מדי ברצינות."
"כן, אתה צודק... היי, בוא נקשיב לדיסק הזה שהיא השאירה אצלי,
נראה לי שתאהב חלק מהשירים שם..."

תומר ישב בסלון הבית שלו, לועס את קצה העט שלו, מנסה להתרכז
בעבודה. הוא עדיין היה רטוב עד עצמותיו לאחר שליווה את איתמר
עד חצי הדרך לביתה של סתיו. מפזר החום פעל והיה מכוון אליו.
אמו ירדה למטה.
"אתה עדיין עובד על זה?"
"כן... מנסה...." הוא קם מכיסאו והתחיל לצעוד סביב החדר, כדי
להזרים את הדם ולהמריץ את מחשבותיו.
"ואיפה איתמר?"
"הוא היה צריך ללכת..."
"אבל למה שאתה תעשה את כל העבודה והוא לא יעשה כלום?"
"כי הוא היה צריך ללכת! ועשינו ביחד נקודות של דברים, עכשיו
אני צריך להכניס אותן לטקסט רציף."
"גם כן אתם... אתם באמת צריכים לקחת שליטה על זה. כבר שלושה
ימים שלא עשיתם כלום. וזה באמת לא בסדר מצד איתמר ללכת ככה...
איך נתת לו?" כועס, תומר תפס את עטו חזק בידו. "טוב, הנה
לך..." היא הניחה ליד המחברת שלו קערה קטנה עם פירות. "שיעזור
לך לחשוב."
"אני לא רעב..." הוא מלמל.
"אז תאכל בכל מקרה."
דווקא באותה שנייה, תומר קיבל החלטה בנוגע להצעה של לוני מאותו
בוקר. הוא לקח את מחברתו ועלה לחדרו, שם המשיך ללכת קצת
בסיבובים. לאחר רבע שעה הוא קלט שמחשבותיו נדדו מזמן מחוץ
לתחומי אזרחות. עם אותה התרוצצות של מחשבות, הוא שכב לישון.
הוא נרדם רק אחרי שעה.

זו הייתה שעת ערב מאוחרת ביום שישי, כשתומר ולוני נסעו במכונית
של ההורים של לוני בשבילי העפר של הוואדי. הם נעצרו במקום די
מבודד וחשוך, היה אור קלוש מבתי המגורים הרחוקים, והאורות של
פנסי המכונית היוו את מקור האור העיקרי בשבילם. גשם לא ירד,
ולמעשה היה מזג אויר חמים יחסית לשאר השבוע.
הם ירדו מהמכונית, והתארגנו במקום. הם אספו עצים ואבנים בשביל
לעשות מדורה, והציבו את שקי השינה שלהם לידה. אחר כך לוני פנה
אל המכונית, והוציא מתוכה שקית קטנה, ואת תיק הגיטרה שלו.
"טוב..." הוא אמר, "רוצה משהו לאכול?"
"הבאת אוכל?" שאל תומר בהפתעה.
"ברור... ציפית לא לאכול כלום עד מחר בערב?"
תומר גיחך. "טוב, כן, אני גווע. תביא משהו!"
"הנה... לקחתי כמה תפוחי אדמה וקופסא של נקניקיות לעכשיו...
ויש גם פיתה לכל אחר בשביל הבוקר. נקווה שזה יספיק..."
למשך זמן מה הם אכלו ושתקו.
"אז... יש לך תוכניות לסילבסטר המתקרב?" שאל לוני.
"נופ... קצת חבל, אבל לא נורא... מה איתך?"
"קבעתי לצאת עם מישהי... אבל לא נראה לי שזה יהיה רציני. היי,
תשמע את זה..."
הוא הוציא את הגיטרה שלו, והתחיל לנגן משהו.
"הי!" קרא תומר. "של גנס אן רוזס, נכון?"
לוני חייך.
הייתה עוד שתיקה, שהופרה בידי קולות הענפים המתפוצצים בתוך
האש, הגיטרה של לוני, והבקשות של תומר לכל מיני שירים
מסויימים. אחרי חצי שעה בערך הם שמעו קולות דיבור שהגיעו
מהשביל. שני ערסים הגיחו מאחורי המכונית של לוני. אחד היה גבוה
יותר, והשני נמוך. שניהם היו כהי עור, ושיערם הועמד בג'ל.
"וואלה אחי, תראה את אלה... מה אתם עושים?" שאל הנמוך
מביניהם.
"נהנים," ענה לוני בשגרתיות.
"וואלה... אפשר לאכול משהו?"
"תתכבד אחי." הוא פרש את ידו לעבר האוכל. הערס תפס נקניקיה אחת
בידו ואכל. תומר זיהה את הערס השני כאחד מהשניים שהם פגשו
בחצר, יום לפני.
"אפשר לראות אחי?" הוא הצביע אל הגיטרה של לוני.
"לא... אני לא מרשה לאף אחד לגעת לי בגיטרה. אבל אני יכול לנגן
לך משהו אם אתה רוצה."
"כן כן, נגן, בבקשה." הקול שלו נשאר לגלגני משהו, אך ענייני.
לוני ניגן להם שיר מסוים. "בראבו, גבר," אמר הערס כשהוא סיים.
"תביא לי שנייה לראות אותה..." הוא שלח את ידו אל הגיטרה, אך
לוני חסם אותו.
"אמרתי לך לא, אחי."
"יאללה, אל תהיה כבד..."
לוני המשיך לחסום את ידו.
"בוא'נה, חוצפן אתה?" הערס אמר בקול יותר מאיים, ודחף את לוני.
חברו המשיך לעמוד בשקט. באותה שנייה לוני דחף אותו בחזרה,
והפיל אותו על העפר. הוא קם והזדקף מולו, כל העצבים והלחץ של
השבוע האחרון מאיימים להתפרץ. גובהו הרב והגוף האתלטי החסון
שלו גרמו לו להיראות מאוד מאיים.
"בן זונה... ככה אתה?!" אמר הערס, בזמן שקם מהעפר ושפשף את
מרפקו החבול. "חכה חכה... אנחנו עוד נטפל בך!"
והם הלכו משם.
לוני החזיר את הגיטרה שלו לתיק, והתחיל לסדר את שק השינה שלו.
הוא עשה הכל מאוד בשקט, מין שקט של זעם. גם תומר סידר את שק
השינה שלו.
"אמרתי לך שלאלה לא צריך להיות נחמדים..." לוני רטן, אחרי
שנכנס לשק השינה שלו.
תומר לא ענה. הוא הרגיש עכשיו אשם, למרות שלא היה בטוח אם בצדק
או לא. הוא נכנס לשק השינה שלו ועצם את עיניו, אבל מחשבותיו
המשיכו לרוץ.
הוא חשב על לוני, איך שהוא עמד ככה מול הערס הזה. איך שהוא
דיבר בכזאת אדישות על הדייט שעומד להיות לו. תמיד היה בתומר
חלק קטן ש... העריץ את לוני. ופעם ב, כמו עכשיו, החלק הזה
מתעורר בתוכו. לוני, עם השיער הארוך שלו, והתדמית של שחקן
כדורסל ונגן גיטרה... הוא תמיד היה מלא ביטחון בעצמו, היה מין
"קול". בניגוד לתומר ואיתמר, ששניהם היו רזים יחסית ועם שיער
קצר ורגיל, ובלי שום כישורים מיוחדים כאלה...
טוב, לוני בטוח היה צוחק עליו עכשיו אם הוא היה יודע מה הוא
חושב. לוני לא היה חושב שהוא ראוי לכזאת הערצה. הוא היה אומר
שתומר הוא בדיוק כמוהו, רק עם כמה הבדלים טכניים שוליים.
תומר חייך לעצמו והלך לישון.

סתיו פגשה את נעמה פעמיים נוספות בסוף השבוע. ביום שבת היא כבר
לא הזכירה את הפסיכולוג, לאחר שביום שישי נעמה שתקה במשך חצי
שעה אחרי שהיא כן הזכירה אותו. היא גם שמה לב שנעמה מאוד
הקפידה שהן לא ייפגשו בבית שלה, היא תמיד העדיפה לבוא לסתיו.
הן סיימו את העבודה כבר ביום שבת בערב לבסוף. איתמר ותומר לא
נפגשו מאז יום חמישי, ועוד הייתה להם עבודה.
תומר ולוני עזבו את הוואדי ביום שבת בבוקר, ואז הסתובבו קצת
במשך היום. הם רצו לחזור לבתים שלהם מספיק מאוחר, כדי שההורים
שלהם כבר יישנו ולא יוכלו לדבר איתם עד למחרת בערב; אך הגשם
שהתחיל לרדת בשבת בצהריים, כמו גם חוסר המעש שלהם, אילצו אותם
לחזור כבר אז.
כשהוריו צעקו עליו, תומר מצא את עצמו צועק עליהם בחזרה, ומאשים
אותם בבריחה שלו, בכך שהם תמיד לחצו עליו יותר מדי, ולא נתנו
לו מרווח. בלבו, הוא ידע שזה לא נכון.
אך דווקא ביום ראשון היו סימנים לשיפור, כשהוא, איתמר וסתיו
פגשו את לוני בהפסקה בבית הספר.
"קיבלתי 90 בספרות!" הוא קרא בשמחה. כולם בירכו אותו. "והייתי
בטוח שהלך לי ממש חרא... בכל מקרה, בואו נלך לחגוג או משהו.
אתם מסיימים עם העבודה שלכם גם... נצא לסיבוב במכונית של
ההורים שלי. אפשר יהיה ללכת לוואדי הזה שאני ותומר היינו בו
ביום שישי בערב..."
"ההורים שלך ייתנו לך לקחת את המכונית שלהם עוד פעם?" שאל
איתמר.
"אממ, הם לא כאן בשביל לאסור עליי. אמא שלי עושה תורנות בבית
חולים, ואבא שלי נסע לאוניברסיטה עם החבר הזה שלו, כמו שהוא
נוסע בכל יום ראשון. המכונית שלהם בבית."
"טוב, אחלה," אמר תומר, "אז איתמר, בוא נבוא אליי אחרי בית ספר
ונסיים את העבודה הזאת סופסוף, ונוכל ללכת איתם בשקט ובכיף."
איתמר הנהן.
"תגיד..." אמרה סתיו. "זה בסדר אם אני אזמין את נעמה? היא ממש
נחמדה ברגע שמכירים אותה, ואני חושבת שהיא תאהב אתכם."
"אממ... זה כבר בכלל נגד החוק," אמר לוני, "מותר לי להסיע רק
שני אנשים... אבל למי אכפת! סבבה, שתבוא!"
אותו אחר צהריים, סוף כל סוף, איתמר ותומר סיימו את העבודה
שלהם. הם לא ציפו לקבל יותר מ-80, אך בכל מקרה הם התעייפו
ממנה. הם התארגנו בדיוק בזמן בשביל לחכות ללוני, שהיה אמור
לבוא לאסוף אותם מהבית של תומר. הוא ביקש מהם להביא שק שינה,
וקצת חטיפים. הוא הגיע תוך כמה דקות, כשסתיו ונעמה כבר
במכונית.
הם נסעו בדיוק לאותו מקום שבו לוני ותומר היו ביום שישי. הם
התיישבו שם, על שקי השינה שהביאו, והציתו עוד מדורה כדי
להתחמם. הם הסתלבטו ככה, מתעטפים במעיליהם בגלל הקור, אוכלים,
מדברים וצוחקים. למשך זמן מה, הם שכחו מכל ענייני בית הספר
וההורים. אפילו נעמה די השתלבה, והיא דיברה וצחקה עם כולם. היה
מאוד קר, וסתיו אפילו שמה את ראשה על איתמר והתכרבלה צמוד
אליו, כדי להתחמם. עם זאת, לא ירד גשם.
החשכה נפלה סביבם בינתיים.
"יאללה... נזוז?" שאל תומר.
"כן..." ענה לוני, והתחיל לכבות את המדורה, ולגלגל את שקי
השינה.
איתמר הסתכל על השעון שלו, שהראה שהשעה שש. למען האמת, לא ממש
התחשק לו ללכת. היה לו נעים ככה בצמוד לסתיו, ליד המדורה עם
כולם...
"שיט!" הוא שמעו את קולו של לוני, מכיוון המכונית. סתיו הרימה
את ראשה, והסתכלה עליו במבט שואל.
"לא יודע," הוא ענה, ושניהם קמו לבדוק מה קרה.
"המכונית לא מתניעה!" צעק לוני בכעס. "בטח הלך לה המצבר או
משהו... ועכשיו לא רק שאנחנו תקועים פה, ההורים שלי גם יגלו
שלקחתי אותה, ואז אני אהיה בצרות!..."
"שטויות אחי..." אמר תומר במין קול הססני, כאילו הוא עצמו לא
משוכנע שמה שהוא אומר נכון. "אז נלך ברגל, ונקרא לאיזה גרר או
משהו... אה! אולי אבא שלי יסכים לבוא עם הטנדר שלו ולגרור את
המכונית החוצה!"
"בכל מקרה..." אמרה נעמה, "באמת שאנחנו לא יכולים להישאר פה...
לדעתי כדאי שנתחיל ללכת. ככה גם נגיע כמה שיותר מהר חזרה
ליישוב, ואולי יהיה סיכוי שההורים שלך לא יגלו למרות הכל."
"כן..." נאנח לוני. "נתחיל לזוז. אני רק אנעל את החפצים שלנו
במכונית ואוציא את הפנס של אבא שלי."
בתוך שתי דקות הם היו בדרך ליישוב, לוני מחזיק את הפנס מקדימה
בשביל שיראו את הדרך. עננים אפורים התקבצו מעליהם בינתיים,
משקפים את האווירה הכללית הירודה שהשתררה לפתע בחבורה. איתמר
מצא את עצמו שוב פעם ליד סתיו, והם דיברו קצת זמן, עד שהפלאפון
שלה צלצל.
תומר ולוני הלכו מקדימה. הם הבינו מי היה זה שהתקשר לסתיו,
וגרם עכשיו לאיתמר ללכת כמה צעדים אחורה, בשקט יוצא דופן.
"לעזאזל... אתה חושב שיש משהו בין סתיו וההוא?" שאל לוני.
"אני מקווה שלא, לטובת איתמר..." ענה תומר, "ת'אמת, זה נראה
כאילו כן..."
"בנאדם, אפשר לפגוע באנשים בכל כך הרבה דרכים. אבל שום דבר לא
כואב כל כך כמו אהבה..."
תומר גיחך לשמע המשפט הקיטשי הזה, אך מהר מאוד קלט שהוא גם ממש
נכון, לפחות לדעתו.
לאחר זמן לא ארוך של הליכה, התחיל לרדת גשם. בתחילה הם חשבו
להמשיך לצעוד, אך אחרי שתי דקות הטפטוף התמים נהיה מבול של
ממש, והם נעצרו מתחת לעץ גדול כדי לא להירטב יותר מדי.
תומר, איתמר ולוני התיישבו ביחד על סלע גדול. נעמה התיישבה
במרחק מה מהם. סתיו סיימה את שיחת הטלפון שלה, וניגשה אל
נעמה.
"היי..." היא אמרה. "אממ... אני כבר רוצה לשאול את זה הרבה
זמן... מה קרה ביום חמישי?"
"מה?"
"נו... כששאלתי אותך אם יש לך פסיכולוג, והלכת מהבית שלי
פתאום..." היא פחדה שנעמה תהיה מצוברחת עוד פעם.
"זה הדרך שבה שאלת את זה."
"מה?"
"שאלת את זה בכזאת הפתעה, כאילו אני מין מוזרה אחת בגלל זה
שאני הולכת לפסיכולוג."
"לא!! מה פתאום!" סתיו התחילה להילחץ, ופחדה שאולי היא לא
תישמע משכנעת, למרות שאמרה את האמת. "אני רק חשבתי... כאילו...
אם אני יכולה לעזור לך או משהו..."
"אז את חושבת שאני צריכה עזרה? כאילו את שווה יותר ממני, בגלל
שאת לא עצובה מספיק בשביל ללכת לפסיכולוג, ואת יכולה לעזור
לי?"
סתיו גמגמה, אך לא מצאה דבר להגיד. בדרך נוראה כלשהי, היה
היגיון במה שנעמה אמרה. לפני שמצאה משהו להגיד, נעמה כבר
הוציאה, בפעם הראשונה באותו יום, את האוזניות של הדיסקמן שלה
והתרחקה ממנה.
"היי..." סתיו שמעה את קולו המרגיע של איתמר מאחוריה. "מה קרה
הרגע...?"
היא סיפרה לו שוב את השיחה שהייתה לה עם נעמה, בתקווה שיגיד
משהו מעודד אחר כך.
"אוף, את יודעת שזה שטויות..." הוא אמר לה בכנות אחרי שסיימה.
"היא כבר תתחבר איתנו מתישהו. אמרתי לך, את לא צריכה לקחת אותה
ממש ברצינות."
ההיגיון אמר לה שהוא צודק, אך היא מצאה שביומיים האחרונים היא
הקפידה שהנעליים שלה לא יהיו ממוקמות מתחת לכרית שלה.
איתמר פנה אל נעמה. "שמעי... לאף אחד מאיתנו אין שום דבר נגדך.
אנחנו באמת רוצים להיות חברים שלך, ו... אני בטוח ששום דבר לא
כל כך רע כמו שאת חושבת."
"אוה לא?!" היא קמה כל כך מהר שאיתמר נבהל, עיניה בורקות בזעם.
לרגע אחד שערה נוטף המים התעופף באוויר, ואז חזר למקומו, מכסה
את פניה. "אז זה שאבא שלי נכנס לכלא לפני שנתיים וחצי זה לא
סיבה להיות עצובה?!" כולם הסתכלו עליה בהלם. "ולאמא שלי קיצצו
את השעות בעבודה, והיינו צריכות לעבור למקום קטן יותר, והייתי
רחוקה מכל החברים שלי, זאת לא סיבה להיות עצובה?! ואז היא חשבה
שאני עצובה מדי, אז היא הכניסה אותי לאיזה מוסד פסיכולוגי, ולא
שמעתי ממנה במשך חודשיים!! ולפני כמה חודשים עברנו לכאן, ושום
דבר לא נהיה יותר טוב!!!" עיניה עכשיו שיקפו יותר אומללות מאשר
כעס. גרונה היה חנוק, היא עיסתה אותו קצת. לאחר שהשתעשעה שנייה
במחשבה על לחנוק את עצמה, היא חבשה בחזרה את הקפוצ'ון שלה
והמשיכה ללכת לכיוון היישוב.
"נעמה, חכי!" צעקה סתיו ורצה אחריה. האחרים נגררו אחריהן. סתיו
השיגה אותה, ותפסה אותה בידה. "אוף... אני באמת לא חושבת שאני
יותר טובה ממך או משהו... אני... אנחנו חברים שלך! אנחנו איתך,
כל הזמן!" דמעות נצצו בעיניה. "קדימה, באנו לכאן ליהנות,
וכולנו מבואסים עכשיו. זה לא אמור להיות ככה!..."
נעמה הסתכלה עליה לשנייה. "אני שונאת אותך." היא אמרה וחייכה
בעצב.
סתיו הנהנה וצעקה "לא אכפת לי!" שתיהן צחקו. סתיו רצה לאחור,
תפסה את איתמר ותומר בידיהם, והחלה לרוץ בשביל העפר, מושכת
אותם אחריהם. גם נעמה וגם לוני עמדו בצד, צוחקים, עם חיוכים
רחבים על פניהם.

הם בכלל לא שמו לב שהם באים.

חבורה אחרת צעדה במקרה באותו וואדי, באותו גשם, עם עניינים
אחרים בראשם. הם חיפשו כמה דברים שהחביאו בתוך מקרר זרוק בהמשך
הוואדי. הם שמעו קולות צעקות וצחוק מלפנים.
כששתי החבורות נפגשו, לוני ותומר זיהו שניים מהם. הם שמעו כמה
לחישות בין הערסים. ממה שהצליחו לקלוט הם שמעו "זה הוא", ומשהו
עם "נתפוס". אחד מהם, אותו אחד שפגשו ביום שישי, התקרב קדימה.
"אתה זה שדחפת אותי לפני יומיים!" הוא צעק, והצביע לעבר לוני.
"אחי, אתה דחפת אותי לפני זה," אמר לוני באדישות. "וניסית לקחת
את הגיטרה שלי."
"סתום ת'פה!" צעק אחד אחר. הם התקרבו עוד ועוד לעבר לוני.
"גבר, מה אתה רוצה?" שאל לוני.
"מה זה?! אמרתי לך לסתום!" הערס השני סטר ללוני בחוזקה על
הלחי. לוני נעץ בו מבט זועם, אך לא עשה כלום.
"אל תגעו בו!" צעק תומר. הם התעלמו ממנו. הערס סטר ללוני עוד
פעם, ואחד מחבריו עשה כך שנייה אחרי כן.
"אמרתי לך שאני אטפל בך!" צעק הערס הראשון. הם הבחינו במשהו
מתכתי בורק בכף ידו, הקמוצה לאגרוף.
תומר ואיתמר שניהם הרגישו כעס גואה בתוכם.
"אל תגעו בו!!!" צעק תומר פעם שנייה.
ערס רביעי קפץ על לוני מהצד, עם רגלו מונפת קדימה. לוני תפס
אותו והעיף אותו אל הרצפה, באותו זמן שהערס הראשון, שפגשו ביום
שישי, הניף את ידו. הסכין שבידו פילחה בשר, בתוך שניות התמלאה
בדם.
לוני הביט בהלם בתומר, שקפץ לעמוד לפניו.
כל העולם נעצר בשביל תומר. הוא ראה את פניו מלאי הזעם של הערס,
נוטפים מים, לאט לאט נהיים המומים. הוא שמע את צרחתה של סתיו,
שפילחה את הדממה, ונמשכה עד אין קץ. איתמר רץ לכיוונם, עם מבט
מעורב של פחד וכעס.
הוא התמוטט, ולוני תפס אותו בדיוק. איתמר הגיע למקום, זועם,
מוכן להכות מישהו עם הפנס של אבא של לוני, שהחזיק בידו.
"בואו, בואו נסתלק מכאן..." הערס שדקר את תומר מלמל, בתוך
שניות הם רצו משם.
"תומר, תומר בנאדם! תקשיב לי!" לוני דיבר אליו. תומר הסתכל
אליו, אך לא הגיב. הוא היה כל כך עייף לפתע...
"תתקשרו לאמבולנס!" צעק לוני. "ושמישהו ירוץ לפניי מהר כדי
להביא אותו כמה שיותר קרוב לכאן! אני ארוץ עם תומר ואביא אותו
אליכם!"
נעמה התקשרה, והחלה מייד לרוץ לכיוון היישוב במהירות. איתמר
תפס את סתיו חזק בידיו, שצרחה בהיסטריה. "בואי, אנחנו צריכים
להיות איתו..." הוא מלמל.
עשר דקות אחרי כן, לוני רץ בכביש החשוך שהוביל אל הוואדי. הוא
שמע מרחוק את הסירנה של האמבולנס. הוא פגש אותו בדרך, נעמה
בתוכו. החובשים יצאו משם, ולקחו את תומר בידיהם. חולצתו הייתה
ספוגה גשם ודם. לוני שמע את החובשים מדברים ביניהם, הוא לא
ניסה להפנים מה שהם אומרים. הוא פנה אל נעמה.
"לדעתי תחכי כאן לאיתמר ולסתיו, הם יבואו עוד מעט ותיסעו לבית
החולים לפגוש אותי שם. אני רוצה ללכת איתו." היא הנהנה בהסכמה,
וראתה אותו עולה אל האמבולנס, ואחד החובשים סוגר את הדלתות
מאחוריו.
סתיו ואיתמר הגיעו בריצה בתוך כמה שניות. "האמבולנס הגיע ולקח
אותו," נעמה אמרה להם.
סתיו עדיין לא הפסיקה לבכות.
"די, די..." איתמר ניסה להרגיע אותה. "הם יביאו אותו לבית
חולים, ויטפלו בו שם. הוא יהיה בסדר עכשיו, הכל יהיה בסדר. הכל
יהיה בסדר..."
סתיו הרגישה דחף עז לירוק על הרצפה לשמע המילים האלה. היא רק
נלחצה עוד יותר, כששמעה את המילה "בית חולים". עלה לה בראש
שהיא צריכה לספר להורים שלו. היא הוציאה את הפלאפון שלה, אילצה
את עצמה להפסיק לבכות וחייגה. היא אימצה את הקול הכי רגוע
שהצליחה, וסיפרה לאמא של תומר מה שקרה, מדברת לאט ובלחש. היא
פחדה שהיא לא תצליח לעצור את הבכי ששוב גאה בתוכה אם היא תדבר
חזק או מהר יותר.
הוריו של תומר הסיעו את שלושתם לבית החולים. הם ישבו שלושתם,
שותקים, מתפללים. לוני הצטרף אליהם לאחר כחצי שעה. הם חיכו.
איתמר חשב על המצב ועל המקום שבו הם היו, במקום לתכנן בילוי
בשביל לחגוג את הסילבסטר שעמד בפתח.
השעות הספורות שעברו הרגישו כמו נצח. הם היו יכולים לחשוב
שעברו ימים שלמים, למרות שהשעון הראה שהשעה הייתה רק חצות
וחצי. לוני ואיתמר חזרו לפני חצי שעה לחדר שבו שהה תומר. סתיו
ונעמה המשיכו לחכות.
עברה רק רבע שעה נוספת כשאיתמר ותומר חזרו. דמעות נצצו בעיניו
של לוני, פניו של איתמר נשארו יבשות. הספיק רק מבט אחד רב
משמעות אל השתיים האחרות, בשביל לבשר את החדשות הנוראות.

שלושה ערבים אחרי כן, סתיו, איתמר ולוני חזרו לחדר של תומר
בפעם האחרונה, נזכרים בכל הפעמים שהם היו יושבים כאן, ארבעתם.
הם עזרו להוריו לעבור על החפצים שלו, ולקחו חלק מהם למזכרת. לא
באו עדיין בני משפחה אחרים לבית. הם בכל מקרה לא רצו להיות
בחברת בני המשפחה שלו, הם הרגישו שהם יפריעו.
לאחר כמה שעות של עבודה, הוריו של תומר ולוני השאירו את איתמר
וסתיו בחדרו. הוא היה ריק מחפצים רבים, ומבולגן משהו. הייתה
במקום ריקנות מעיקה, כמו החלל שהשאיר תומר אחרי שמת. עם זאת,
הייתה לו משמעות גדולה. איתמר הסתכל על החדר, העלה בראשו כמה
זיכרונות מהזמן שהם הסתלבטו כאן. מבטו נח על סתיו, שהעבירה את
ידה על הסורגים החלודים. הוא ניגש אליה.
"הם עדיין לא השלימו..." היא מלמלה. "תומר וההורים שלו. הם
עדיין כעסו עליו על זה שהוא ולוני הלכו לוואדי אז..." איתמר
הניח יד ברכות על גבה. היא הסתכלה אליו, במין מבט תודה. שערה
נצמד לפניה בגלל הדמעות. היא הייתה יפיפייה גם כשבכתה. אף אחד
לא מצא מה עוד להגיד. היא הניחה את ראשה על כתפו, היא הייתה
צריכה את התמיכה הזאת. איתמר שיחק בשערה באצבעותיו בלי לשים
לב. הקול היחידי שהפר את הדממה היו לוני והוריו של תומר, שעלו
וירדו במדרגות, מורידים כמה קופסאות קרטון עם חפצים של תומר.
"אממ..." לחש איתמר לבסוף באוזנה. הוא לקח קצת אוויר, ואז
המשיך באיטיות, "אני יודע שזה לא זמן טוב... אבל... את תרצי
אולי לצאת איתי, אחרי שכל זה יעבור?"
"כן," היא השיבה לאחר שתיקה קצרה, לוחשת גם היא. היא הרימה את
ראשה, ושניהם פנו לכיוון הדלת. הם הסתובבו לפני שיצאו, להעיף
מבט אחרון על החדר.
איזה שיר התנגן בראש של איתמר, דווקא עכשיו.
''A long December...''
... כן, זה בהחלט היה דצמבר ארוך, עם כל העבודות בבית הספר,
והסיפור עם סתיו...
''and there's reason to believe, maybe this year would be
better than the last...''
... הספק כרסם בלבו, ודמעות עלו בעיניו. הוא לא ראה הרבה שיפור
באופק.
הוא הסתכל הצידה אל סתיו. שערה היפיפה כיסה את פניה עכשיו. היא
משכה באפה מדי פעם, או פלטה קול בכי חנוק.
אולי, בכל זאת?
הדמעות שלו כבר טשטשו את כל ראייתו. שביב התקווה הזה עזר לו.
הוא נזכר במילותיו שלו.
"הכל יהיה בסדר, הכל יהיה בסדר..."
הוא כיסה את פניו בידיו, ונשבר.

The smell of hospitals in winter
And the feeling that it's all a lot of oysters, but no
pearls
All at once you look across a crowded room
To see the way that light attaches to a girl

I guess the winter makes you laugh a little slower,
Makes you talk a little lower about the things you could not
show her, and it's been
A long December and there's reason to believe
Maybe this year will be better than the last

שם הסיפור, והשורות באנגלית שבסופו, נלקחו מתוך השיר
A Long December של הלהקה Counting Crows. את מילות השיר כתב
אדם דרוויץ.