היום בבוקר החלטתי לחפש את האושר, ולא בפעם הראשונה. זו התחלה
מאוד נדושה להגיד שאני שונא את החיים שלי, אבל זה נכון. זה לא
שאני שונא את עצמי - אם זה היה נכון אז לא הייתי יוצא לחפש את
האושר - אבל אני שונא את זה שאני לא מצליח להיגמל מעישון, את
זה שהבטן שלי צומחת ואני לא מצליח להוריד אותה, את זה ששום דבר
שניסיתי לא הולך ואני לא מסוגל להתרומם מעל המינימום הזה שנקרא
תחתית הבינוניות. אני לא אדם זקן והצעירים הם אלה שמתאבדים
בדרך כלל, למרות שפעם היה לי שכן בשם לייזר שהתאבד בגיל שישים
וחמש. אתם קולטים - הוא שרד את השואה באירופה, שלוש ממלחמות
ישראל בתור חייל ובסוף תלה את עצמו מהמשקוף של המטבח. אולי
משעמום.
אז התחלתי לחפש. אבל לך תמצא אותו. בטח שלא בספרים של האידיוט
המטומטם הזה רובין שארמה. מחר, מחר הכל מחר וחשבון הבנק מטפס
ונצבר.


ב-94' קורט קוביין ירה לעצמו בראש. במכתב פרידה הוא טען שהוא
נהיה ממוסחר ומגעיל את עצמו. והוא ידע על מה הוא מדבר, הרי
הלהקה שלו הייתה מאוד נמכרת, בלשון המעטה. זה גם קצת אבסורדי
שקוראים להם נירוונה.

טסתי להודו כי כולם טסו לשם לחפש את עצמם. היה נוף יפה ואפילו
מצאתי את מה שחיפשתי. אבל לא אהבתי את זה אז איבדתי את זה שוב.
אחר כך גיליתי שלא מצאתי כלום ושכל ההודו הזו היא בולשיט אחד
גדול, מלאה גופות בגנגס וצעירים בגנג'ה ויותר גרוע. אז חזרתי.

גרתי בצפון, נגררתי למרכז, עבדתי מזדמן, ניסיתי ללמוד והרגשתי
חרא.
אז שכנעתי את עצמי לחשוב שאחר כך יהיה יותר טוב, כמו בצבא שבכל
שלב אתה אומר שאחר כך יהיה טוב. בטירונות כל כך חרא שאתה בטוח
שהאימון הוא גן עדן. באימון כל כך חרא שאתה בטוח שהקו הוא גן
עדן. בקו כל כך חרא שאתה בטוח שקורס מ"כים גן עדן וחוזר
חלילה.

תכלס, אנשים לא מפחדים מהמוות, אבל הם כן מפחדים ממה שמכריחים
אותם לחשוב שהם צריכים להיות, הרי אם היה כתוב על הסיגריות
שעישון גורם לכיעור ולא לסרטן כולם היו מפסיקים ישר לעשן.

נסעתי לעוד טיול ובאמת היה יפה, אבל אושר לא מצאתי. איינשטיין
אמר שאי אפשר להשיג קרן אור. תמיד זה ייראה כאילו אתה מתקרב
אבל אף פעם לא תשיג אותה. זה ממש כמו לנסות לתפוס את השליש
ביום שאתה אמור להשתחרר מהגדוד. נראה כאילו כל רגע תמצא אותו,
אבל בעצם הוא לא בשום מקום ואתה כמו רודף אחרי הזנב של עצמך.

ואז התאהבתי באמת והייתי בטוח שסוף סוף מצאתי את האושר והוא כל
הזמן היה בהישג ידי. וזה השקר הכי גדול שהאושר גורם, הבלבול
הכימי המטופש הזה שנקרא אהבה. אהבה היא לא אושר ואושר הוא לא
אהבה, ולא חשוב איך זה נראה בסרט הוליוודי או בהתחלה. אתה חי
את זה ומרגיש מעופף והכי בר מזל ביקום, עד שלאט לאט אתה נופל
לקרקע והכל לא מקסים כמו שהוא נראה בהתחלה, ואחר כך לא מזכיר
את מה שהוא נראה בהתחלה, ואחר כך אתה סובל ובסוף זה כמו דאון
מקוקאין. מאיגרא רמה לבירא עמיקתא אמרו חז"ל. אז עזבתי והאשמתי
את עצמי ורציתי למות, להיעלם, להיבלע. אבל אם לא התאבדתי בצה"ל
אז שום דבר לא יגמור אותי. התאוששתי והמשכתי לחפש.

אז כמו שצוין לעיל, גם היום יצאתי לחפש את ההוא. ההוא כמובן
התחבא כי לא מצאתי אותו בעבודה וגם לא באוטובוס. אני שונא
להחזיק במעקות באוטובוס כי תמיד יכול להיות שהאיש שהחזיק שם
לפניך אונן בדיוק לפני שהוא יצא מהבית.

"המוות די בטוח הוא אורב בפינה..." שר דני דותן, והוא צודק.
הרי יכול להיות שמחר אני אחליק באמבטיה ואטבע, או אשתכר ואחנק
מהקיא שלי כמו ג'ימי הנדריקס. ואולי כשאני אחצה את הכביש רובין
שארמה בדיוק יעבור ברייס וידרוס אותי עם הלמבורגיני שלו. פאק
איט. עדיף להתמכר לשעמום, להסכין עם הבינוניות. הרי כולנו
בינוניים, גם אנשים שהוציאו 770 בפסיכומטרי וגם לוחמי שייטת,
גם עובדי אינטל וגם זמרי פופ, חיים באותה בועה אישית מטופשת של
הרצונות המטומטמים שלהם וההנאות המגוחכות שלהם - אני ואני ואני
ואני. אולי הבא בתור הוא באמת סוס, או תוכי וגרף הפיתוח המדעי
יתהפך ויתחיל לרדת לנו על הראש לפני שנבין מה באמת קורה. EIN
FOLK, EIN REICH, VIELE WERBEN - זו הטוטליטריות המודרנית - עם
אחד, רייך אחד, הרבה פרסומות. הכל בגללן, פרסומות משופצות מחשב
עם דוגמניות משופצות מחשב ומנתח שממשיכות להיראות כאילו נוכל
להיות יפים, שמחים ועשירים במרחק לחיצת כפתור ופתיחת ארנק.
תעשיית אשליות שמגלגלת הכי הרבה כסף בעולם ונותנת בתמורה סרטן
באפרכסת האוזן. ואנחנו נמשיך להאמין בזה עד הסוף המר, עד אלי
קבר.

הוא בן זונה, האושר הזה.