זו מין תחושה כזו שמתפשטת. לא ברורה, מגששת את דרכה בגופי.
זורמת בעורקים כמו רעל. מעבירה צמרמורות מתחת לעור, ולפעמים
עוברת דרכו. מופיעה בגלי חום, מכאיבה ברקות.
תחושה חמקנית שאף נוכחותה התמידית לא מספיקה כדי לגלות
כוונותיה. והיא פוגעת בי. לא חזק, מדי. בהרגשה לא ברורה בבטן.
ברגעים של חוסר וודאות שבאים ומערערים את כל מה שניסיתי להעמיד
ישר. נושבת כרוח, בחוזקה, ומפילה את מגדלי המחשבות. מעיפה יחד
עימה גם גרגירים קטנים של חול שמשייפים כל הנקרה בדרכם, בטעות.
ועננים היא מביאה, שיערפלו את מה שנשאר לראות.
תחושה קרה, שמכריחה אותי לשפשף את הידיים. ידיעה שמשהו יקרה,
משהו חסר צורה, ואפור. אולי. משהו מתרחש, משהו יבוא, ניסיונות
להבין מה מתרחש עכשיו. ידיים אוחזות בצדי הראש, לוחצות חזק.
והיא מחייכת לה בפנים. ולא מרגישה כאב.
התחושה מתחילה בקצות האצבעות ועולה, או אולי משתחררת כמו צעקה,
מבפנים. לוחצת קצת ליד הלב. רק טיפה. עד שהוא מתכווץ ושולח
אותה בפעימות לשאר החלקים. ואולי היא תישאר שם קצת. תשחה קצת
בתוך הדם, תרגיש שם בנוח.
התחושה גם תגיע לראש. היא תתמודד שם עם הסברים והיגיון ותמיד
תנצח. תסובב משפטים ותניח אותם במקומות אקראיים. תפתח מגירות
בלי מפתח, בלי רשות, ותחטט עד שתמצא את מה שחיפשה, אם חיפשה
בכלל. פחד נורא, או רעיון מטריד. תשלוף אותו ותתלה שכולם יראו,
גם אני. או אולי, כמו באותן פעמים נדירות, תיתקל בזיכרון מתוק
או חיוך שהתחבא לו. תיקח אותו מהר ותאכסן אותו במרתפים, שלא
אפגוש בו במקרה.
זו מין תחושה כזו בתוך העצמות. אפשר להרגיש אותה, אפשר גם לא.
אוספת חלקיקים ובונה את עצמה. היא תצא, כשתהיה מוכנה. חיפשתי
אותה, פעם גם מצאתי את המחבוא שלה וניסיתי לגרשה. אבל היא
הייתה עוד קטנה והרגשתי רע עליה. סידרתי לה חדר בלב. כשלא
מצאתי אותה שם חשבתי שהלכה לה. אולי הייתי צריכה לנחש,
כשהרגשתי תנועות קטנות בפנים, שהיא עוד שם. כששמעתי צעדים. אבל
כשעוצמים עיניים, הכול שקט.