זה פשוט מדהים איך תחושת הזמן יכולה להתערפל כהרף עין...
הרבה זמן חיכיתי ליום ההוא, יום ההולדת ה-16 שלי. זה נפל השנה
על יום שישי, ואימא הבטיחה לי בוקר של בילוי משותף בלב העיר.
שופינג וכל זה, וקצת זמן "אם ובת" כמו בימים שהייתי קטנה יותר
ובלי כל הלחץ "התהומי" של להיות נערה בשנות האלפיים.
התחלנו את היום בארוחת שחיתות כזו - אלה שתמיד מדברים עליהן
ומייד הרוק ניגר בתוך הפה. פנקייקים, גבינות טריות, ביצה עין -
בוקר אחד בשנה מותר לא לספור קלוריות (אם כי היה גם סלט, בשביל
הפרוטוקול). בהחלט היה כמו שציפיתי שיהיה - הדרך המושלמת
להתחיל את היום. אבא גם עשה מצווה ולקח אחריות על הכלים. נשיקה
קטנה וחיבוק גדול ויצאנו לנו לדרכנו.
זה היה ברור לשתינו, מבלי צורך לדבר על זה בקול, לאן הולכים -
נפתח בסיבוב קניות מ-ט-ו-ר-ף בדיזנגוף, קינג ג'ורג', שינקין
והסביבה; נמשיך בארוחה טובה באיזו מסעדה, בטח איטלקית; ונקנח
באיזה סרט - אלה שרק בנות אוהבות. תמיד השווצתי לחברות שלי
שבעניינים האלה אימא שלי "הכי פחות גרועה". זו עובדה ידועה שכל
מי שלא שייך לקבוצת ה"בנות 14 עד 18 מאזור המרכז (ואולי גם
השרון)" לא יכול להבין אפילו קצה חוט מהראש של כל מי שכן שייכת
אליה, וגם הרוב הגיעו למסקנה שאין אפילו מה לנסות (ושזה כנראה
יעבור עם הזמן). אבל איכשהו אימא שלי מצליחה לזרום עם זה יותר.
היא אפילו אימצה איזה ביטוי או שניים לאוצר המילים שלה.
בקיצור, ברבע לעשר כבר היינו בתוך העיר, מתקרבות לתחילתו של
"היום הגדול".
אני אוהבת לראות את תל אביב בימי שישי בבוקר. מצד אחד, הרבה
מאוד אנשים לא עובדים ביום הזה, ומצד שני בתי העסק עוד פתוחים.
ככה יוצא שרוב תושבי העיר מעבירים את הזמן הזה בסידורים פלוס
בילויים, או בקיצור - מסתובבים ברחובות. אני במיוחד אוהבת את
הגיוון של האנשים בחלקים השונים של העיר - בכיכר המדינה,
בטיילת, באזור האוניברסיטה (ביקשתי מאימא בכוונה שלא תיסע
באיילון ותאריך את הנסיעה קצת דרך רחובות העיר). אבל הכי אני
אוהבת את שדרות רוטשילד. אני לא יודעת להגיד בדיוק למה, אבל
המראה הטיפה ירוק הזה בלב העיר הסואנת (שעדיין לא נותן תחושה
של ממש גן); בנייני המשרדים הגדולים הצמודים לבתים מהשנים
הראשונות של העיר; המסעדות היוקרתיות המשקיפות אל דוכני מזון
בשדרה; ושוב, מגוון האנשים שמסתובבים שם - החל מבני עשרים וקצת
בראשית חייהם האורבניים אשר מוציאים את הכלב לסיבוב וכלה
בזוגות ותיקים שיושבים על הספסלים ומשוחחים בנעימות... המקום
הזה פשוט עושה לי נחת, אפילו שזה נשמע קצת קיטשי.
אבל לשדרות רוטשילד לא הגענו באותו יום.
היינו באבן גבירול, אני חושבת, כשהזמן פתאום עצר מלכת. אני
זוכרת שהיה ברדיו שיר של משינה - שאני מאוד אוהבת (בינינו, מי
לא?) אך בבת אחת הרדיו דמם. זה קרה כל כך מהר, ומצד שני זה
הרגיש כמעט כמו נצח. אני מניחה שזה בגלל שבבת אחת כל החושים
קפצו והאפילו על השכל הישר - לא היה שום דבר שהוא יכול היה
לעשות באותו הרגע.
זה התחיל במעין קול עמוק כזה, מלווה ברעד - מהסוג שלא תמיד
בטוחים אם באמת הרגשתם אותו. קצת כמו ששומעים בס בעוצמה גבוהה,
ועם זאת, כזה שעושה לך צמרמורת בכל הגוף. מייד התחלתי גם
להרגיש, או לשמוע, אני לא יודעת בדיוק להגדיר את זה, את הדופק
שלי. אני מניחה שהוא עלה בצורה דרסטית תוך שניות. אבל כמו
שאמרתי, הכל הרגיש כל כך איטי. ברגע הראשון עצמתי עיניים, מתוך
אינסטינקט, וכשפתחתי אותן ראיתי את אימא. הפנים שלה היו
עגמומיות יותר, ואיבדו חלק מהצבע. היא לא הייתה בדיוק חיוורת,
היא נראתה לי יותר שקופה דווקא. אני מניחה שאם הייתי יכולה
לראות את עצמי באותו רגע, ככה גם אני נראיתי. בבת אחת גם
נהייתי ממש מודעת לכל תחושות הגוף שלי. איך טיפת זיעה מחליקה
לי מאחורי האוזן; איך הפה שלי התייבש פתאום, כאילו הרוק החל
לסגת מתוך פחד מהלא-נודע; כל נשימה פתאום הפכה להיות ארוכה
וכבדה.
ובבת אחת הכל היכה בעוצמה. נדמה לי שקודם כל זה היה החום, שצבט
בחוזקה, ובנחישות אפילו, את כולי. זה דומה לאיך שהמים מכים בך
אם אתה נופל לתוכם לא טוב - רק מוכפל פי כמה וכמה. אחריו הגיע
הרעש. זה כאילו האוויר החליט לשאוג, ולהוציא את כל התסכול שהוא
חש מאז שהעולם נוצר. אני ממש זוכרת איך כל האוריינטציה שלי
אבדה באותו רגע. זאת גם הייתה הנקודה שבה אימא נעלמה לי - הן
מבחינת החושים, והן מבחינת התודעה. לבסוף הגיע הכאב. זה הרגיש
כאילו כל הגוף החל להתחרות על תודעת הכאב שלי. הנשימה נעתקה לי
לכמה רגעים. אני מניחה שהריאות "ניצחו".
וכפי שהזמן נעצר, כך גם בן רגע הוא החל לטוס. בניגוד למצב
הקודם, החושים החלו להתערפל והתודעה חזרה לפעול. כאילו המוח
החליט להשתלט על כל הגוף ולדכא את יתר האיברים. בנות בריתו
היחידות היו העיניים, כך שלא שמעתי כלום, ולא הרגשתי כלום -
הייתי מסוגלת רק לראות, ולחשוב.
כל התנועה עמדה מלכת. וכל האנשים מסביב התרחקו במהרה, או לפחות
ניסו להתרחק - היו כאלה שלא יכלו לזוז. בטח רק העיניים שלהם
זזו, כמו אצלי. אני לא בטוחה אם ראיתי בצבע או לא, זה בטח לא
שינה שום דבר. אבל היה משהו שונה, כי לקח לי יותר זמן להבין את
הסיטואציה מבדרך כלל.
בסופו של דבר, זה נחת עלי. האוטובוס שנסע שלושה רכבים לפנינו
נפל על צדו. הזכוכיות היו מנופצות ונפערו בשלדה חורים. אני
באמת לא יודעת איך לתאר את זה אחרת. הוא גם היה הרכב היחיד
מסביב שהעלה עשן. או שבעצם הכל התגמד (עד כדי היעלמות) לעומת
העשן הזה. בהתחשב בזה שכל העולם רץ מסביב, לקח לי לא מעט זמן
לעשות את האחד ועוד אחד: היה פיגוע.
זה מסוג הדברים שקשה מאוד להבין אם לא חווית אותם, כמו שגם
מאוד קשה להסביר לאחרים. כמו סיפוק כשמשיגים משהו באמת גדול או
אחרי מאמצים וציפיות רבות כל כך, או איזה פחד מדבר זה או אחר
שלרוב האנשים נראה בלתי מזיק או טריוויאלי. ואפילו כמו אהבה,
אני רוצה להאמין. אבל ברגע שנפל האסימון שזה פיגוע, ככה גם
הבנתי שלא כך ציפיתי שיהיה. הייתי בטוחה שבמצב כזה אני די
איכנס לאובדן עצות ופאניקה. בפועל, הגוף לא נתן לי להגיע לזה.
מאז חלפו כמה רגעים של ריקנות. מביט מבחוץ פשוט היה רואה אותי
בוהה באוויר. כאילו המוח טיכס עם עצמו עצה מבלי ליידע אותי על
מה הוא חושב. אני לא חושבת שהוא זה שהגיע להחלטה בסוף, כי
תחושה אחת הצליחה להזדחל חזרה לתודעה שלי - הכאב. אולם עכשיו
זה כבר לא היה בכל הגוף כמו מקודם, אלא ממקום אחד - המותן
הימנית שלי. לקח לי קצת זמן להבין שהתחושה הזו היא של כאב
(כאילו הייתה זו פעם ראשונה), ולקח לי עוד יותר זמן עד שהצלחתי
להזיז את הראש (ולא רק את העיניים) כדי לראות מה קרה. לא היה
הרבה מה לראות, ולא היה הרבה מה להבין. החלק הימני התחתון של
החולצה שלי, כמו צד גם ימין של המכנס, היו ספוגים בדם.
נפגעתי.
לאט לאט גם השמיעה החלה לשוב. הצלחתי לזהות צעקות של אנשים
מפוחדים, סירנות וצלצולים באוזניים. כבר לא ניסיתי יותר.
התשישות נפלה עליי משום מקום. הראייה התחילה להתערפל. גם חוט
המחשבה. לפני ששמתי לב הזמן שוב נעצר מלכת - וגם אני.

אני בקושי זוכרת מה היה כשהתעוררתי. לא תחושות שחוויתי, לא
מחשבות, כלום. זה נראה כמעין ענן שחור בזיכרון שלי. הייתי
תשושה לחלוטין, ומבוהלת. לשמר את זיכרון הרגע לא היה בראש סדר
העדיפויות.
אני כן יודעת שכשההכרה שבה אלי, כבר הייתי בבית החולים. אין לי
שמץ של מושג כמה זמן עבר בין הרגע שבו ההכרה שבה אלי לבין הרגע
שבו התחלתי לזכור את הדברים שסביבי ובראשי. הדבר הראשון שאני
זוכרת זה תחושה של בלבול. תארו לכם את התחושה של ללכת לישון
במקום אחד ולהתעורר במקום אחר - רק שכאן לא הלכתי לישון, גם לא
הייתי לי בדיוק ברירה, וגם לא היו לי באותם רגעים שום זיכרונות
או מודעות למה שקרה לי לפני כן. פשוט תחושה של טיפה קטנה
באוקיינוס כששום דבר לא שם לב אלייך.
ואז ראיתי את אבא.
אף פעם לא ראיתי אותו אפילו קרוב לאיך שהוא היה באותו רגע. לא
הייתי בטוחה בשניות הראשונות אם זה הוא. הוא ישב על כיסא קטן
בקצה החדר, שפוף ומכווץ, חסר כל צבע, ודומם. הוא חייך אלי,
חיוך מהוסס כזה, מנסה להרגיע - אבל שאר הגוף לא שיתף איתו
פעולה. הוא היה מודע לזה, אבל הוא גם קיבל את זה. אני לא יודעת
איך אני הייתי מתמודדת עם זה אם הייתי במקומו. לי עוד לא יצא
לחוש כזו אהבה, דאגה ומסירות לבשר מבשרי. אני מאוד מקווה שלא
יצא לי.
מה שכן, מבעד לצללית העגמומית שישבה אל מול עיניי בלטו כל
האמוציות והסערות הנפשיות מבעד לעיניו האפורות. הן היו תשושות
- מי יודע כמה זמן הוא לא ישן, ועדיין, עמד מאחוריהן סחף של
רגשות שניסה להתפרץ ללא הועיל. הוא לא בכה. אף פעם לא ראיתי
אותו בוכה. אבל קיבלתי את התחושה שהוא רצה לבכות הפעם - לפחות
דמעה אחת. אם כי קשה היה להגדיר אם הבכי הזה היה דמעות של אושר
או של יגון.
לאחר כמה רגעי שתיקה הוא קם מהכסא וניגש אלי. מייד חזר אליו
קצת הצבע. הוא כבר לא נראה כמו תמונה מוקפאת מאיזה סרט ישן.
הוא העביר את גב ידו על לחיי בליטוף. אני זוכרת בבהירות כמה
חמה היא הרגישה לי, וגם כמה היא רעדה. הוא דיבר אלי באיטיות,
בניסיונות להתגבר על קולו החנוק, ומהר מאוד קלט את מבטי אובד
העצות באשר לאיפה אני ומה הוביל לכך. הוא לקח נשימה עמוקה
וסיפר לי על כל מה שקרה - על הפיגוע, על מה שקרה לי (לא ממש
עקבתי אחרי הפרטים, אבל זה היה ברור שלו היה חשוב לספר את זה),
על איך הוא חיפש ובסוף גילה שאנחנו בבית החולים... ואז זה נחת
עלי - אימא. לא הייתי לבד בכל הסיפור הזה.
בלעתי את הרוק שבפי, לקחתי נשימה עמוקה ובמעט האנרגיות שהיו לי
הצלחתי ללחוש "ומה עם אימא? היא בסדר?"
האור בעיניו של אבא, שאט אט שב, במידה מסוימת, בזמן שדיבר
איתי, דעך ונעלם. הוא נראה לי חיוור אפילו יותר מאשר ברגע שבו
התעוררתי. הוא השפיל את מבטו ורוקן את כל האוויר מריאותיו.
והוא רעד. הוא לא עמד בזה, ולא נלחם בזה. הוא היה שבור
לחלוטין.
מאז אני פוחדת מהשקט.