"שלום? יש כאן מישהו?" שמעתי קול גברי צועק בחשיכה. "ביילה את
כאן?". רעדתי בחשכה, כבר שבועיים שאני כאן במכרה הפחם לבד,
חשבתי, דוד יעקב השאיר אותי כאן עם קצת אוכל ומים ואמר לי
לחכות לו. "לא לבטוח באף אחד", היו דבריו לפני שעזב, "בינתיים
את לבד בעולם, כבר בת 15 את יכולה להסתדר לבד, תזכרי את זה טוב
טוב ביילה". איך יכולתי לשכוח, חשבתי אמי ואבי כבר אינם ומה
עלה בגורלם של אחיי גם אינני יודעת. "ביילה, יעקב שלח אותי,
שמי חיים" קריאה פילחה את מחשבותי, "תעני לי בבקשה!". לפתע
צעקה בקעה מגרוני "אני כאן, אבל אני לא בוטחת בך איך אדע
שדבריך אמת?" אספר לך סיפור, הוא השיב, "על מנדל הרוכל
מגוסטיני עיירתך". כשהוא החל בסיפור אני כמו התמכרתי לקולו
שקעתי אל הזמן שבו הכל היה אחרת.
מנדל הרוכל היה איש חביב על הבריות, מצחיק, חכם, מבריק אפילו,
עד התגייס לצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה. בתחילה משפחתו,
רוחלה אישתו ושני ילדיו, היו מקבלים ממנו מכתבים לעיתים
תקופות. אך אט אט המכתבים פסקו ולתקופה ארוכה אף נעלמו עקבותיו
של מנדל לחלוטין. עד שלילה אחד, אחרי שרוחלה כבר כמעט וישבה
שבעה על בעלה, שב מנדל אל ביתו, נעמד בפתח חדר השינה וצעק שתי
מילים: "בית מטבחיים". רוחלה שישנה באותה העת, קפצה מן המיטה
בבהלה וראתה את בעלה עומד במדי צבא, עם שפן בידו האחת וסכין
ציידים בשניה, היא התעלפה במקום. "ומה קרה אז?", שאלתי בפליאה,
כאילו שומעת את הסיפור בפעם הראשונה. "ובכן", השיב חיים,
"כשרוחלה התעוררה, מנדל כבר נעלם אך בכל הבית היו תלויים שפנים
מבותרים, היא רצה אל חדר הילדים, אספה אותם אליה, וברחה אל
אחותה חנה. איש לא הצליח להבין את פשר המעשה, עד שנתגלה כי
מנדל, חייל פשוט, ראה את כל פלוגתו נשחטת ע"י הגרמנים והוא היה
בין היחידים שניצל. מנדל לא נראה מאז אותו מקרה בעיירה אך
הורים עדיין הזהירו את ילדיהם ממטורף ששוחט ילדים קטנים עמוק
עמוק ביער".
איך אדם יכול להשתנות כך, חשבתי האם זה יקרה גם לי אחרי
המלחמה. "תספר לי עוד סיפור" צעקתי לחיים "ואם אני אכיר אותו
אני אתקדם לכיוונך", הרי את הסיפור הקודם כבר שמעתי מאחיי
הגדולים, לוי ודוד, אינני יודעת מה עלה בגורלם, בטח מתים הם
כבר.
"סיכמנו" קרא לעברי חיים, "הפעם אספר לך על חיה". חייכתי
והתחלתי להתקדם לכיוונו.
"חיה", הוא התחיל, "היתה רוקה בת 25, לא נאה במיוחד, לא חכמה
במיוחד וגם לא נעימה בכלל.  אבל כולם כבר חיפשו לה שידוך, כי
להיות רווקה בגיל הזה אצלנו זה מה שנקרא "ברוך", הוא אמר. "יום
אחד הודיעה מינה כי היא מצאה שידוך לאותה הבחורה, שידוך טוב,
מן העיירה הסמוכה. עשיר יפה וחכם אמרו השמועות.
חיה ששמעה זאת, החלה מתרברבת בפני בנות העיירה, על כך שהן אולי
התחתנו מוקדם, אך היא מצאה את השידוך המושלם. חודש שלם עד מועד
החתונה היתה מתגאה בכך, שתמיד ידעה שלה מגיע יותר מכולן. הגיע
יום החתונה, כולם התאספו ברחוב הראשי, שקושט במיוחד בקישוטים
לבנים אשר נתלו על פנסי הרחוב.
חיה עמדה בשמלה לבנה תפוחה, וחיוך מעושה וחיכתה, לפתע הגיע
בחור, בגדיו בלויים רכוב על חמור ושערו פרוע ואמר "אני החתן",
רבקה זעפה את פניה, הרימה שימלתה החלה לרוץ אל היער וצעקה
"בחיים לא אתחתן עם עני כזה". מה חבל שחיה בנוסף לכל גם היתה
חסרת סבלנות, רגע לאחר מכן הגיעה פמלייתו של החתן עם בגדים
חדשים וכרכרה, הסתבר כי בסך הכל הוא נשדד בדרכו אל החתונה והיה
כל כך נחוש להגיע עד שמצא חמור ורכב עליו עד לחיה. לו רק היתה
קצת יותר חכמה הכל היה שונה בשבילה היום".
"אני מתקרבת אלייך עוד קצת" צעקתי לחיים "אני מבטיחה שאצא אל
פתח המכרה אם תספר לי איך נראית העיירה כיום, אבל תהיה כנה
בבקשה". בלי שום עיכוב הוא התחיל, אך אני שמעתי את קולו נרעד
לרגע."היום עיירתנו איננה עוד" צעדתי לכיוונו וקולו כבר נשמע
קרוב. "הגרמנים הרסו אותה" הוא המשיך. "אין יותר סיפורים כאלו,
אין ילדים שמשחקים על יד הנהר, אין חתונות, יש מלחמה אחת
גדולה".
התחלתי לרוץ לכיוונו, כיוון האור, עד שראיתי נער כבן 18, גבוה,
רזה עיניים גדולות שחורות."חיים" לחשתי וחיבקתי אותו חזק.
"בואי ביילה צריך ללכת מכאן מהר, האחים שלך מחכים לנו, במרחק
לא רב מכאן". "האחים שלי בחיים?" שאלתי. "כן" הוא ענה "הם לא
ישאירו את אחותם הקטנה לבד". חייכתי, לרגע ארוך מאד חייכתי, עם
כל הרוע שמסביבנו, חשבתי, אולי הכל יהיה שונה בשבילי בכל מקרה.
לפחות אני לא לבד.