תמונה של אותו האיש,
האיש המפחיד הזה,
האיש שלא משנה מאיפה תסתכל עליו, אתה תחשוב שהוא מסתכל עליך.
ואתה מתחיל לחשוב שהתמונה חייה, שהאיש ממש שם, עומד ומסתכל
עליך בצורה מפחידה.
אבל אחרי שלקחת את הציור שלידו, כבר אין לו את המבט הכועס אלא
את המבט העצוב,
את המבט של הכאב, של הסבל.
ולקחת את הציור שהיה לידו, והחזרת אותו לשם, ואז כבר לא היה
לציור מבט של כאב או סבל, ולא היה לו את המבט הכועס הזה, היה
לו מבט של אהבה.
זה לא השתנה.
עדיין לא משנה מאיפה תסתכל, אתה תחשוב שהוא מסתכל עליך,
אבל עכשיו שהסתכלתי עליו,
זה נראה כאילו הוא אומר לי תודה.