את מרגישה בודדה. את מרגישה כאילו מישהו בכוח מותח לך את חמישה
עשר שרירי הפה כדי שיחייכו.
אין לך כוח.
אין לך חשק.
את מכריחה את עצמך לשמוח, לצהול, ולהתנהג כאילו מצאת אוצר
באדמה.
איזה אוצר ואיזה נעליים.  
הרגשת ייאוש משתלטת עלייך ואיברייך מסרבים לנוע, כאילו לוחשים
לך:
"עזבי, עזבי בחייאת - תני לבכות, לשתוק, לבהות במסך במשך 6
שנים בתמונות מרצדות ללא שום משמעות."
איפה היא, שתציל אותי ממכאוביי, שתלמד אותי מה זה צחוק, שתכניס
בי פרופורציות לחיים הארורים האלה.
איפה היא...
כואב הלב.
הבדידות עוטפת אותך. את מדברת עם נושמים אחרים, מתקשרת איתם,
מחליפה אולי בדיחות, מדי פעם חיבוק ונשיקה לא אמיתיים - אבל זה
לא אותו דבר. את כמהה לאהבה אמיתית, לפירגון הדדי ולחברות שבאה
ממקום טהור יותר. הכל יותר... מצחיק יותר, כיף יותר, נוח יותר,
מרגש יותר, הכל יותר.
איפה היא...  
את רוצה עוד. רוצה להרגיש אחרת, נקייה, מצוחצחת - מוכנה
להזדמנות חוזרת.  
בחילה עולה לך לגרון. הצביעות בכל מקום... מנסה להחליף צבעים:
אדום של אהבה, כחול של רגיעה, כתום של החלפת חוויות - אבל
צביעות נשארת צביעות.
יהיה טוב? את מקווה. את מקווה שזה לא סתם משפט של כרטיסי ברכה,
אלא נבואה שמגשימה את עצמה.

                              יהיה  טוב.