בגדתי באישתי. זה היה עם אתי מהמשרד, הפקידה של הבוס שלי.
הייתי אמור לחזור הביתה בחמש אחרי הצהריים וחזרתי באחת וחצי
בלילה.
אמרתי לאתי "יום אחד כשנהיה זקנים את תצטערי אם לא נעשה את זה,
את תגידי לעצמך, אתי, היינו צעירים ויפים, רצינו לעשות את זה,
ולא עשינו" ואתי צחקה והסתכלה לי בעיניים ועמד לי. אמרתי לה
"נו, מתי את ומשה תשריצו כבר, לא בא לך להיות אמא?" והיא אמרה
"אני לא יודעת אם אני רוצה שהוא יהיה האבא של הילדים שלי", זה
הלחיץ אותי.
אבל זה כלום לעומת איך שהלב שלי דפק כשהיינו בדרך באוטו שלי,
ושנינו יודעים מה הולך להיות. היא תריח אותה, זאתי יש לה חוש
ריח של כלבת צייד, ומשה, יא אללה איך לא נעים לי ממנו, אמנם
אנחנו כבר לא עובדים באותה חברה ורק מדי פעם אני רואה אותו, רק
שהוא לא יגלה, ושהיא לא תגלה, אבל איך היא לא תגלה, הרי אני
חוזר הביתה כל יום בחמש, עכשיו בחורף זה יוצא בדיוק כשהשמש
שוקעת אז זה עוד יותר ברור, בחושך אני בבית, במערה שלי. אבל
היום העזתי להשאר בחוץ, להסתובב עם הזאבים, כבר יצא שהסעתי את
אתי מהעבודה, אבל לא כשהטייפ כזה חזק והשיער שלה מפוזר והיא
שמה אודם באוטו, מסתדרת אחרי החירמונים במשרד על השולחן של
הבוס. אתי מזל עקרב ועוד מרוקאית, רצינו כבר שם ללכת עד הסוף
אבל אמרתי לה שאני מפחד לגמור לעצמי על המשכורת. היא לא צחקה,
מסתבר שבחירמונים היא רצינית.
זאת היתה הפעם השניה שהייתי אצלם בבית, בפעם הראשונה סתם
נכנסתי לרגע, אפילו לא שתיתי קפה, אבל כבר אז שמתי לב שהבית
שלהם בנוי אותו דבר כמו שלנו, אותו קבלן, אותו מטבח באותו צבע
של השיש והארונות, חום. חלוקת חדרים בדיוק אותו דבר, ישר
במסדרון לחדר שינה, אין מה להגיד, די הרגשתי בבית.
יש על זה דיברה שלמה "לא תחמוד אשת רעך" אבל איך אפשר לא לחמוד
את אתי, מי לא חומד אותה במשרד, ברחוב, בסופר, בכל מקום, ולי
יש אותה. אתי אני מת עליך.
יושבים ערומים לראות טלוויזיה בסלון, איזה אופרת סבון, לא
מעניין אותי, אבל זה הבית שלה, אני חושב להתקשר הביתה אבל לא
יודע מה להגיד, אני קם והולך לחטט להם בארון, הבגדים של משה,
מגעיל אותי לחשוב על הגרביים שלו, למרות שמשה בחור מסודר, "מה
אתה עושה?" היא שואלת מהסלון, "מחטט לכם בארונות" אני צועק,
היא חוזרת לטלוויזיה. התחתונים של אתי, עכשיו אני אוכל לשאול
אותה, עם מה באת היום? עם השחורות או עם הלבנות?  בחיי, אתי
בחורה של שחור לבן, זה קצת מלחיץ אותי. אני בן אדם של בז',
לפעמים אני אוהב צבעוני. אני חוזר לסלון ומסתכל איזה משקאות יש
למשה, לא רעים בכלל, מוזג שתי כוסות ג'-אנד-בי וחוזר לאתי
לספה, אבל היא רוצה סקס, אני מכריח אותה לשתות ואנחנו
מתמסטלים. אני בטוח שיש להם גם משהו לעשן בבית אבל לא נעים לי
לשאול, אתי כבר אמרה שהיא לא מתה על זה. אני מת על אתי.
מרחוק אתי לא רואה כלום, כל הזמן היא בלי משקפיים, בגלל זה היא
שמחה כל הזמן, היא אמרה לי "תשמע סוד, רק מי שמתקרב אלי אני
בכלל שמה לב אליו, רוב האנשים לא מתקרבים כי לא נעים להם ואני
גם לא נותנת להם, כולם מבחינתי אותו דבר כשאני בלי משקפיים...
שזה רוב הזמן"
-  אז למה סיפרת לי את זה?
- כי אתה לא כמו כולם
- למה אני לא כמו כולם?
- אתה מתחיל איתי
- מה את מדברת, כולם פה מתחילים איתך...
- הם סתם מדברים באוויר, אין להם אומץ לעשות כלום, הם לא
מדמיינים אפילו שהם ישכבו איתי
- אני דווקא עושה את זה הרבה
- אתה רואה, אני מרגישה את זה
- אז עכשיו את רואה אותי?
- לא.

סוף סוף אני מתקשר הביתה, היא עונה אני מנתק. פחדן פחדן פחדן.
לא רוצה לפחד כל הזמן, למה זה לא בסדר? "זה כימיה", אני אומר
לאתי, "כמו בבית ספר, תרכובות נוצרות, תרכובות מתפרקות, בכימיה
אין טוב ורע, ככה זה בטבע, גבר לא יכול עם אשה אחת, נמאס לו
אחרי כמה זמן, רוצה חידושים, ריגושים, לחשושים, משמושים,
מזמוזים עם עוד נקבות, כולם עושים את זה ומרגישים חרא"

- אני לא מרגישה חרא, מצידי אתה יכול להשאר לישון, משה
במילואים, אני לא אוהבת אותו יותר, הוא אכזב אותי, הוא הבטיח
וקויתי שהוא ילך איתי והוא הלך נגדי בסוף, הוא לחוץ מדי על
עצמו בשביל להסתכל עלי, שם לי טבעת ושכח ממני.
אצלי זה יותר מסובך, אני לא שוכב עם אתי כי אני לא אוהב יותר
את אשתי, בסדר אשתי אבל אני רוצה גם את אתי, זה יותר הכוון
שלי. אתי מסתכלת עלי במבט שאי-אפשר לפרש להרבה כוונים ואנחנו
מזדיינים בסלון. כבר חושך אבל אין אף אור דולק בבית, האור
היחיד בא מהשכנים, איזה באסה זה שכנים כל-כך קרוב, אצלנו
הבניין ממול הרבה יותר רחוק, יש יותר אויר, אתי מסובבת אלי את
הטוסיק ואני מחבק אותה, בא לי להרדם קצת, אני מתעורר באחת.
בשתי דקות אני בחניה ועוד חמש דקות אני מול החניה של הבית. יש
אור מהסלון, ברור. לא יודע מה בא לי בראש אבל אני ממשיך לנסוע
ברחוב הראשי, פונה ימינה ושמאלה וחונה. אני הולך קצת באוויר
הקר, אם אני יכול להריח את הבושם של אתי על הבגדים שלי אז שהיא
לא תוכל? אפילו שלקחתי גם את החולצה מהמשרד ולבשתי אותה ואת
החולצה מהבוקר השארתי לאתי שתכבס, יש את הריח שלה על המעיל ועל
המכנסיים. הלך עלי, אני חייב לעלות הביתה, במעלית הלב שלי דופק
כמו משוגע, קר לי כאילו אני לא לובש כלום, מה אני אגיד לה,
נשארתי מאוחר בעבודה, זה לא קרה בזמן האחרון, יום מילואים
במפתיע? הלכתי לשתות קפה עם אתי מהמשרד ובעלה? מה אני איזה
יאפי מזדיין שהולך לסושי בר? אני פותח את הדלת, היא לא נעולה,
אני נכנס הביתה, בסלון היא ואמא שלה יושבות. מה שהיא עוד לא
הצליחה להבין זה שאמא שלה קטנה עלי. אמא שלה דלוקה עלי, אמא
שלה מבינה אותי יותר ממנה, היא קמה אלי "איפה היית?", היא לא
תצליח להפיל אותי "מה השעה?", את זה אני יודע טוב "אחת שלושים
ושלוש" אני נכנס למטבח בלי למצמץ והולך למקרר, היא יושבת על
הספה ונותנת לאמא שלה לרוץ אחרי למטבח,

- קרה  לך משהו?
- תאונה עם האוטו, לא רציני, לא קרה לי כלום, מה את עושה פה,
חשבתי שאתם ישנים בשעות כאלה
היא מתקרבת אלי ולוחשת "אתה לא נורמאלי, אתה יודע מה השעה?
למה לא הרמת טלפון?",
- האוטו היה תקוע באיילון
- ומה עם הפלאפון?
- את יודעת שהוא בבית,
היא מהססת ומתרחקת ממני, אנחנו עומדים אחד מול השני ומסתכלים
בעיניים "היא היתה נורא מודאגת...", ופתאום אני מרגיש איך בא
לי לבכות, הבטן שלי כמו ואקום, אני נכנס למקלחת בלי להגיד מילה
וזורק את הבגדים לכביסה, אני מתיישב באמבטיה מתחת למים הזורמים
ובוכה בשקט. כשהייתי ילד זה היה ככה, בוכה במקלחת שלא ישמעו.
שנה אנחנו נשואים, עד שעברנו לגור ביחד, עד שקנינו את הדירה
והסלון והשטיחים והמטבח, הבית שלנו עם הפרחים בפינת אוכל,
בגדתי בה, זהו, אני מסתכל על השמפואים שלה ועל החלוק שלה, איך
אני אוהב אותה, חבל שלא סוף שבוע, היינו נוסעים לאיזה מקום
ביחד, איזה נוסעים, איזה נוסעים, הלך עלינו, מסכנה איריס.