אני באמת לא יודעת מה הדחף הזה לכתוב, אני באמת לא יודעת למה
אני יושבת לכתוב עכשיו, כשהעיניים נעצמות והידיים כואבות. באמת
לא יודעת למה אני מתעקשת לשבת מול מסך מחשב, ולשפוך דברים על
הדף.

אני חושבת שאני שונאת את עצמי. אני חושבת שאני שונאת את עצמי
כי אני מטומטמת שלא יודעת מה היא רוצה מעצמה. אני חושבת שאני
מטומטמת שלא יודעת מה היא רוצה מעצמה, כי היא רודפת אחרי הדבר
הלא נכון בחיים, ואת זה אני חושבת, כי אני לא מסוגלת להרפות
מהזכרונות האלה, ולא מסוגלת להחליט מה אני עושה.
אני רוצה להאמין, שמתישהו יהיה לי יותר קל עם דברים כאלה, שאני
אהיה יותר טובה, אבל אני לא... אני לא יודעת להתמודד טוב עם
עניינים של הלב, ואני לא יודעת מתי לדבר ומתי לשתוק.
אני לא יודעת אם אני אמורה עכשיו לשבת בחיבוק ידיים ולחכות
למשיח, או באמת לעשות משהו עם עצמי. אני לא יודעת. אומרים שמתי
שהכי פחות מחפשים אהבה, רק אז מוצאים אותה, אבל איך אפשר
להפסיק לחפש? גם כשאני לא רוצה הם בפנים, בראש שלי, וזה ממש
ממש חופר.
אני חושבת, שיש הרבה אנשים במצב שלי - מבולבלים, מתוסכלים,
ומרגישים לא מספיק אהובים, או כאילו אין להם מה להציע, וכל אחד
מהם בטח שקוע בזה וחושב שהמצב שלו הכי גרוע, ושהחיים שלו הכי
דפוקים, ושהוא הכי מסכן, כי האמת, זה מה שכולם חושבים. אבל אני
לא חושבת שאני מסכנה,
אני לא חושבת שהמצב שלי הכי גרוע, ואני לא חושבת שהחיים שלי
דפוקים.
אני פשוט שונאת חוסר ידיעה, חוסר הבנה של המצב המסויים הזה,
שאין לי את היכולת להחליט מה אני רוצה, או את השליטה הזאת על
הדברים שאני רוצה, וברגע זה אני רוצה אהבה בחיים שלי.
אני רוצה גשם, אני רוצה שמיכה ושוקו חם, אני רוצה תנור קטן
ומישהו שיתכרבל אתי כדי להתחמם.
אני רוצה להצליח לבחור בלי להתחרט, בלי להסתכל לצדדים, ובלי
לסבול מכל שטות קטנה במערכת יחסים.
והאמת, שכרגע אני לא חושבת שאני מסוגלת להתמודד עם כזה דבר, עם
משהו כל כך גדול. אני לא חושבת שאני נותנת לעצמי את ההזדמנות,
או שאני נותנת לעצמי סיכוי אם את כולם אני פוסלת.

האמת, שמה שעכשיו על הדף זה תסכולים של שעה מאוחרת, ובעצם של
כמה פגיעות, אחת אחרי השניה. אני באמת מנסה לשמור על
אופטימיות, כי זה חשוב. אבל למה האופטימיות לא יכולה לבוא ככה,
בדרך אגב שכזה, עם גשם, שמיכה, שוקו חם, ומישהו להתכרבל אתו
מול התנור?

(29.8.05)