New Stage - Go To Main Page

נעם מיטל
/
חרא של יום

לפעמים אני מרגיש שפשוט אין לי עם מי לדבר, שפשוט אין טעם לחפש
בן זוג אינטלקטואלי כי אין אחד כזה. ואז מתחושת הבדידות
והתסכול, ההרגשה שנדונתי לחיות בין טיפשים ללא אפשרות של
חנינה, מתפשטת תחושת הבחילה והתיעוב בגופי ואז מתעורר בי הצורך
פשוט לחרבן חרא בריא בגושים גדולים שיצפה את העולם הזה
מלמעלה.
זה לא שאני דכאוני, להפך אני אפילו אופטימי, בכך שאני מרשה
לעצמי להתרוקן מדי פעם מהמנות הגדושות של הזבל, אני לא נותן
לזבל ולייאוש להשתלט עליי. העניין הוא שבעיתים הרחוקות שמשתלטת
עלי התחושה הזו אני לא מצליח לשלוט בעצמי ובהפרשותיי. אני צריך
להתרוקן ומהר במידה מסוימת אני נותן לצרכים הפיזיים להשתלט עלי
כמו היצורים הנחותים ביותר בשרשרת המזון.
כך הרגשתי באותו יום גורלי כשנכנסתי למשרד השכרת הרכב ולא
יכולתי לשלוט בעצמי, איך שנסגרה מאחוריי דלת המשרד, שם בפתח
המשרד עוד לפני שהגעתי לדלפק, על מרצפות האבן המסותתות הקרות
התיישבתי וחרבנתי את כל אשר על נפשי. חרא חם בגושים ענקיים
חומים ירוקים.
אומרים שהכלב הוא ידידו הנאמן של האדם, הבעלים שלי לא חשב כך
באותו רגע, הוא לא ידע איפה לקבור את הבושה, הוא פשוט רצה
להתאדות. אך הריח שהתפשט במשרד ומבטיהם ההמומים של העובדים
הכריחו אותו לעשות מעשה ולנקות את רצפת המשרד ניקוי יסודי
שנמשך שעה ארוכה. ואם לא די בהשפלה, גבו ממנו סכום נוסף בעבור
שערות הכלב שריפדו את המושב האחורי של הרכב אותו הוא החזיר.
כבר התחלתי לרחם עליו אידיוט אפילו יחסית לבני אדם אחרים, אלא
שאז הוא גרר אותי בחוסר סבלנות לחוף הים ושם זרק לי כדור טניס
למים. אני מודה שכשזורקים לי כדור אני מאבד שליטה, אני חייב
לתפוס אותו, זה פשוט חזק ממני. כשיצאתי מהמים עם הכדור בפי,
ראיתי את האידיוט בורח. זה לא שלא יכולתי להשיג אותו, גם ידעתי
למצוא את הבית לפי ריח הפיח של קו 5, פשוט לא רציתי לרדת לרמה
הנמוכה שלו.
אני יכול להסתדר לבד, ממילא מערכת היחסים אתו רק הגבילה את קצב
ההתפתחות שלי. אני יהיה קצת עצמאי, קצת לנשום אויר, לטעום את
טעם החופש לפני שאכנס עוד פעם למערכת יחסים. זה אמנם פסק זמן
מוגבל כי למרות יתרונות החירות, כל אחד צריך מסגרת. כמה אפשר
לאכול מפחי אשפה ולשתות ממרזבי ביוב (חוש הריח של הכלבים הרבה
יותר מפותח), יש כלבי רחוב שאוכלים חרא פשוטו כמשמעו אבל לי יש
כבוד עצמי (מדומה) וגם קווים אדומים.
אני מחפש מישהו שידע להעריך אותי, שיהווה בשבילי אתגר
אינטלקטואלי, שיתן לי את המרחב שלי אך שיציב לי גם גבולות
וייתן לי תחושת ביטחון. אני לא אוהב את החנפנים האלה שיוצאים
לטייל עם הכלב שלהם מצוידים בשקיות ניילון ועוד לפני שהכלב
שלהם תוקע נאד, הם מצמידים בואקום את השקית לפי הטבעת שלו כדי
שיפריח בלונים. איפה הכבוד העצמי שלהם? לא שזה פחיתות כבוד,
בטבע יש היררכיה ולכלב יש יתרון ברור על האדם בסולם הדרגות,
ולאילו שמפקפקים בכך - מי מנגב למי את התחת?



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 30/11/05 18:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נעם מיטל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה