הוא הביט בנבכי היער השומם. שואף אל חושיו את המגוון העצום של
הצורות, הצבעים, הריחות והצלילים - כל אותם אפיקים של הוויה
קסומה, שהרכיבו את המחזה שנחשף לפניו. עצי האורן הגבוהים,
הציפורים ומשטח הענפים, פירות הבר וסימני מחילות זעירים הציפו
אותו בתחושת רעננות חדשה. הוא השתוקק להתמזג עם הטבע היפה הזה,
לנטוע את עצמו בלב החורשה הירקרקה. "כמה טוב היה לו יכלתי
לבלות כאן נצח נצחים. להקשיב לעצים צומחים ולהשתתף באורגניזם
המושלם והאינסופי. להתמוסס, להתמזג ולהתאחד - עם היקום כולו!"
מלמל בחיוך. אך מהר מאוד התמלא בעצב כשהבין כי לא יוכל לחיות
ללא מגע אנוש. בני האדם, שהוא למד לתעב באדיקות, היו נחוצים
עתה לקיומו. כמה מחליא ועצוב בעיניו היה זה. הוא נתן למחשבותיו
לנטוש את האפיק הטורדני והשליך אותן החוצה, להרמוניה הטבעית
שהקיפה אותו. רגש קדמון של געגוע הציף את לבו. שרידים של עתות
נשכחות, טרם האדם הפריד עצמו מהטבע והפך אותו לעבד. תמיד הייתה
בו התקוממות ילדותית למשמע המילה "טבע". ראה לפניו רכיבים כה
רבים ושונים, שלל הוויות בלתי נדלה, הרמוניה קדומה ויישות
אותנטית ובלתי מרוסנת - וחטא בעיניו היה לאגד את כל זה במילה
סתומה אחת. רק עתה הבין מדוע התאיסטיים אוסרים על הזכרת שם
אלוהיהם.

"הלא לאמיתות הנכונות בהכרח, אם ישנן, ניתן להגיע דרך מבחן
פשוט זה - על האדם להתחבר לטבע, להשתכן באי בודד, תוך שהוא
שוכח מכל מה שלמד, אף משתדל להתנער משפה שולטת אחת, ומחפש את
האמיתות בצורה בלתי אמצעית. הפילוסופים הגדולים ביותר הם גם
הקדומים ביותר - ורוב האחרים מבוססים עליהם במידות כאלה או
אחרות - בתקופתם שלטו אי הוודאות והשגת הידיעה באופן ישיר.
הידע הקדום כולא את התפיסה האמיתית. רק התמסרות לטבע, זניחת
המוכר, יש בכוחם להחזיר אותנו לאמיתות האותנטיות החיוניות. אך
פעם כבר היינו במצב הזה, וכל הציביליזציה התפתחה מהתנאים
הטבעיים שיצאנו מהם - זה כביכול מכתיר את כל הידע בעולם כאמת!"
הבין בחשש.

לפתע זיהה תנועה חטופה על עץ קרוב אליו. ציפור אפורה נחתה על
ענפו. "אולי לא נדרשנו לחשוב. מדוע אף אחד לא תוהה לגבי משמעות
חיי הציפור הזאת? לגבי משמעות חיי העצים והפרחים, הכלבים
והקופים? אולי עלינו למלא אחר הטבע שלנו, שהוא האמת הוודאית
היחידה. אולי שם טמונה האחדות, השלווה שכה חסרה לאדם היום,
אושר וייעוד שלא ניתן לפקפק בהם."
השמיים כבר כהו, המראה, שלפנים נראה בעיניו כהזמנה פתוחה לגן
העדן, הפך בן רגע לשער החידלון. הוא הביט בנוף הדומם, שהתמלא
קדרות ואימה, והרגיש את עצמו כה קטן ועלוב, כאילו ברגע אחד
האינסופיות הזו יכולה למוגג אותו. הוא ראה בכל עץ ובכל אבן
התגרות. הם כמו צעקו לו: "היינו פה לפניך, ועידנים אחרי מותך
נמשיך להתקיים כגוף אינסופי ועל זמני".