פעמוני יום הדין מצלצלים עוד פעם. הפעם זה לא ניסיון, זאת
אזעקת אמת. מחר הכל נגמר. נגמר ומתחיל מחדש. והפעמונים לא
נשמעים כמו פעמונים אלא כמו מחרשות אדמה של איכרים זקנים,
חולים וחלשים. בקול ענות חלושה הם מנסים לעבוד קשה בעוד קולות
של מתכות דופקים להם בראש. התקפי פאניקה קטנים, מטחי זכוכיות
שבורות, רסיסים, פרגמנטים. והם עוד מנסים למצוא היגיון, להחדיר
קצת אמירה בחוסר האמירה, הקלות הבלתי נסבלת של הנויז, להחדיר
קצת אמת בשבר, להכנס מחדש לערמת השקרים הקיומית, או ללכת לדפוק
תראש במסיבה עם ארבעה כדורים ושישה משקאות חזקים. שתזדיין
האמביוולנטיות, שתזדיין הפרספקטיבה ההגיונית, שיזדיינו כל
המילים הגדולות, שמשהו יצחיק, יעניין, יקרה, יסעיר, ישטוף
אותנו כבר מכל הזוהמה המטונפת הזאת. אנחנו מעטים, אבל אוהבים
לחשוב שגדולים ומשפיעים, למרות שאנחנו לא. נציגי תרבות נגד
בעיני רוחנו כשלמעשה אנחנו די אוהבים את השמש. גושי חרא
מעוצבים להפליא בצורת בננה, שלוליות דם שחור ויין לבן נוזלים
מהתקרה הנושמת, כמו בפלאשבק של LSD, אבל אנחנו לא עושים סמים,
זה לא העניין פה. המסורים והמקדחות משנים את עורם והופכים לגל
קול ארוך, קשה, מהפנט, זורם וחום. צלילים מופלאים של גולגלות
מתפצחות ושיניים נעקרות מהחניכיים ואז מודבקות בחזרה בעזרת
מסטיק צמיגי. מהפכות קטנות לא קורות, אבל בניינים חדשים
נופלים, הרים קורסים כשהוואן נוסע ומשמיע את החפירה בקולי
קולות בחוצות העיר, הכפר ואפילו הקיבוץ. הם לא יידעו מאיפה זה
בא להם הקפיטליסטים המחורבנים, הקומוניסטים הארורים, הדמוקרטים
הצבועים , גם כן הרוב קובע. מטרי שנאה, פחד ותיעוב שוצפים
באוויר, משמידים לי את ההיפותלמוס, מכרסמים בו. זה בא להם משום
מקום, ומגיע להם, כי הם לא יודעים את האמת הטהורה, הם לא
משלנו, הם לא מבינים עניין. שתזדיין הספונטניות, הרגישות
והאהבה, אין לדברים האלה יותר מקום.

זוהי אינה אומנות ואני אינני אומן.