פרפרים כתומים פורחים משמלתה השחורה,
עם כל סיבוב, ריחוף,
אתה גורם לה להרגיש כמו שאף אחד
אף פעם,
היא לא חלמה.
ומדמותך המסורבלת, האווילית,
היא מפסלת מלאך טהור, שמימי
וכבר התמכרה,
להזיה שנטוותה
מחוט משי דק,
שקושר בין החזה שלך ושלה.

מוכנה להסיר ממך כל רמץ,
לקלף שכבות של סחי
תמורת ריחוף כה אין-סופי
ובינתיים הפרפרים משמלתה
מגיעים לסבך שערותיה,
תלתליה החומים סביבך
ואין לך חפץ בהם,
כי אם בנשמתה המרחפת
איתך בעולם הניזון מדם.

בתשוקתה היא הוזה
כי בריחוף טמונה כל הווייתה
ומפרפר גם הגוף אל מחוץ לשמלה,
שכבר אין ביכולתה להכיל
כמיהה כה עזה לרצות
את אדון הריחוף ואת המכשפה
וחגה איתם מעל שמי מוסקווה
אך עדיין אין זה מספק אותך,
כי מהו הריחוף,
אם לא לראות את גופך המזנק
מעל גופתה המתרסקת.