"אם יתן איש את כל הון ביתו לאהבה, בוז יבוזו לו"
ומה אם אתן את כל מה שיש לי בכדי לשכוח אהבה?
האם גם אז תבוזו לי?
תביטו בי בעיניכם המלגלגות, תדקרו אותי במקלות המחודדים,
הטבולים ברעל הציניות שלכם ותצחקו עלי? או שאולי תרחמו עלי?
תרחמו על השוטה החי בעבר, השוטה שלא מצליח להתגבר בעצמו על
אהובה שהלכה ולא הסתכלה אחורה לרגע, לא ראתה אותו שמוט על
הקרקע מאחוריה מדמם ומוכן ברוב יאושו לתת את כל אשר הצליח
לצבור בחייו הקצרים כמס או עמלה אם תרצו, רק בכדי שימחקו את
זכרון גופה המתוק שלא מרפה ממוחו.
חלקכם יזדהה איתי, הרי אין אדם שלא נפגע מאהוב או אהובה בשלב
כלשהו בחייו, תאמרו לי "עדיף לאהוב ולאבד מאשר לא לאהוב כלל"
ואני אהנהן ואחשוב בתוך עצמי למה? מי קבע לי את הכללים האלו?
למה אלו האפשרויות היחידות שלי? שחור או לבן, חם או קר, למה
אין לי אפשרות שלישית לבחור בה - לאהוב ולא לאבד, לא להיפגע,
פשוט לאהוב...
אני לא יודע אם ישו לפני שנצלב גילה שיהודה בגד בו. הברית
החדשה היא לא משהו שלמדתי לעומק, אך גם אם כן, גם אם לפני
שהועלה על הצלב לחשו לו באוזן שחברו הטוב, האדם בו בטח כמו
באחיו הוא זה שבגד בו, הוא לפחות לא נאלץ לחיות עם הכאב הזה
יותר מדי זמן, הוא לא היה צריך לראות את יהודה יושב וצוחק בפאב
עם הרומאים, אליו לא באו כל מיני מבקשי טובה לעצמם במסווה של
חברים שסיפרו לו איפה הם ראו את יהודה ומה הוא לבש ועם מי הוא
היה בכדי לספק את רעבונם האישי לרכילות באמתלה של אכפתיות. הרי
אם היה כל כך אכפת להם הם היו זוכרים שביקשת לא לשמוע שום דבר
הקשור אליה כי זה בדיוק מה שאתה רוצה, או יותר נכון מה שהלב
שלך רוצה, אתה רוצה אותה עדיין איפשהו בשלולית הרדודה של חייך
אך המוח יודע שזה לא טוב עבורך כל העיסוק הזה בעבר, אתה צריך
את המרחק הזה ממנה כדי לנסות להוציא אותה מהראש, ואתה מקשיב
להגיון ולא ללב כי אתה יודע מה קורה כשהלב לוקח שליטה על
החיים, יש לו מנהג מגונה להסיר את כל החומות ואת חבלי ההגנה
ופשוט לקפוץ. לפעמים יוצאת מזה החוויה של החיים שלך ולפעמים
אתה פשוט מתרסק. והתרסקת. בגלל זה אתה מנסה ללכת עם הראש ולא
הלב, להתרחק ולנסות לשכוח ולא מצליח, ואז אתה חושב על כמה היית
משלם בכדי לשכוח אותה, כמו בסרט הזה שראית ורק צועק כמו תמהוני
שבטוח שאיש לא מבין את כאבו -
"תנו לי שמש נצחית בראש צלול ואל תבוזו לי..."