בגיל עשרים היו לי המון שאלות.
בגיל עשרים לא ידעתי מי אני, מה אני.
לא ידעתי איפה אני ולאן מועדות פני.
היו לי מליון שאלות ואף לא תשובה אחת.
היו לי אי הבנות עם המשפחה, עם הסביבה.
הרגשתי המון רגשות, מתחים, רגיעות ונחמות.
ספגתי הכל מהסביבה. לא ידעתי איפה אני מתחילה
איפה אני נגמרת. לא ידעתי מי נגד מי ומי בעד מי.
הייתי בתוך ערפל כשראשי לא ביצבץ מעל.
הייתי בתחילת דרכי.
כל העולם היה לפני לשבט ולחסד. לטוב ולרע.
הכל היה פתוח בידי לבחור, גם אם לא הייתי מודעת לעצם הבחירה.
הייתי שקועה בתוך ביצה מלאת תולעים.
כמו שתי הצפרדעים שטבעו בשלולית חלב. שתיהן לא ידעו לשחות.
אחת מהן פשוט ויתרה, שקעה, טבעה ומתה.
השניה התחילה לבעוט, ולחבוץ, ולהשתולל עד...
עד שהחלב הפך לגבינה וכך היא ניצלה.
כך אני הייתי. בעטתי, שאלתי, ביקשתי תשובות שרדתי ויכולתי.
לאן לא הלכתי לשאול שאלות ולחפש תשובות..
הייתי בסדנאות, בשיחות אצל פסיכולוגית. הייתי במודעות גופנפש.
קראתי ספרי התמודדות של אחרים. קראתי ביוגרפיות וראיתי את
יריעת חייהם של גדולים ומכובדים.
ואני הייתי בדרך. ראיתי מה היה מאחורי... לא ראיתי מטר מלפני.
כשהייתי בת 30 כבר היו לי יותר תשובות אך ממש לא מספקות.
הלב רצה דברים, והשכל לא השכיל להבין דבר.
רגשות מהסביבה נספגו בתוכי ועדיין לא ידעתי איפה אני מתחילה
ואיפה אני נגמרת.
ברבות הימים אפילו התחתנתי.
שלב זה הקפיץ אותי עוד מדרגה לעבר קבלת תשובות.
זה היה בית ספר קשה של שלוש שנים.
בסופם התגרשתי מלאת תובנות מלאת תהיות, ועדיין מחפשת תשובות.
משוחררת מכבלים, משוחררת מסטיגמות, כבר עשיתי מספר דברים, עברו
עלי חוויות, ובכל זאת הרגשתי בתחילת דרכי.
הרגשתי כמו בגיל 20 כל החיים לפני, עוד אין לי תשובות, עוד
הדרך ארוכה וכולי בת 36.
תמיד הרגשתי שקופה, לא נראית, עדיין לא ידעתי איפה אני מתחילה
ואיפה אני נגמרת.
עדיין כל החיים לפני ללא מחשבות על גיל.
הייתה לי תמיד עבודה מסודרת, דירה שהשכלתי להקשיב לאבי,
וקניתיה שבוע לפני מפץ ניירות הערך הגדול בשנת 78.
המשכתי בשיחות שיבהירו לי עניין.  תמיד ספגתי מהסביבה ולא
ידעתי איפה אני ואיפה הם.
ואז הכרתי את מי שיהיה אבי ילדתי.
לא חיפשתי חתונה. זה כבר היה. לא חיפשתי מחויבות, כי גם זה
היה.
חיפשתי חום ושייכות וזה עדיין לא היה.
זה היה הזמן שלא היה אכפת לי איפה אני ומה אני זה היה זמן
ביניים שבו ריחפתי לי בין אדמה לשמיים.
וכך נולדה לי ילדתי. ללא מחויבות, ללא כבלים, וללא מסגרת
כובלת.
ופתאום נפתח לי חלון בלב. אל ייצור שהוא שלי והוא אני והוא
כולו תלוי בי.
וראיתי כי טוב. טוב מאד, מצויין אפילו.
ועדיין היו לי שאלות ואפילו יותר מאשר קודם.
בבת אחת עלו וצפו בי תמונות ילדות, תמונות כואבות של חוסר,
קרירות, דחיה.
ועדיין חיפשתי תשובות, ותובנות.
כי לילדתי מגיע הכל. היא תינוקת חסרת אונים, מלאכית, נסיכה
מארץ האגדות שבאה לעולם לא כדי לסבול.
המשכתי בחפושים המשכתי בשאלות, ותשובות ותובנות באו לאט, עקב
בצד אגודל.
על כל תשובה ותובנה באו עוד אלף ואחד התלבטויות ושאלות.
ילדתי גדלה ואיתה גם אני.
מצאתי בתוכי את הכוח להקשיב. מצאתי בתוכי את הכוח לבדוק, לחפש,
להפריד בינה לביני. מצאתי את הכוח לדעת שהיא זו היא, ואני זו
אני.
בעזרת המודעות גופנפש הבנתי וחוויתי דברים שבשיחות לעולם לא
יכולתי להבין.
כי חוויות ילדות נטמעות הן בגוף. הגוף זוכר הכל, גם אם המוח
שוכח. כי מוטב שישכח.
דרך הקשבה לגוף מצאתי פתרונות, מצאתי דרך להתמודד עם שאלות שלא
היו עליהן תשובות. מצאתי את עצמי.
זה היה תהליך ארוך מאד. מזכך, מנקה, מלא ביסורים, בכי,
התווכחויות עם המטפלת.
לא וויתרתי על יום אחד בשבוע. אלא אם היא הייתה נוסעת.
לא וויתרתי על אף תרגיל גם אם היה כואב וקשה נפשית.
כי בסוף כל שיעור הלב היה נקי, ושלוו, ורוגע, ולילדתי הרי מגיע
הכל.
מגיע לה שתגדל אצל אמא רגועה שלווה שיודעת להקשיב ולתת
ולהכיל.
אז המשכתי והמשכתי והצלחתי ליהנות אפילו לא רק לשרוד.
כך עברו השנים. מקום עבודה הוחלף באחר מכורח הנסיבות.
ואחר כך שוב. ובכל מקום עבודה, ליוו אותי חברות לעבודה, בקבלה,
בהבנה,תמיד היה עם מי לחלוק, עם מי להתייעץ.
ופתאום כבר אין צורך יותר בשעורי מודעות גופנפש. נתתי לך הכל
היא אמרה.
ואני? אנה אפנה? מה אעשה? עם מי אדבר ואתיעץ? תכתבי לי היא
אמרה.
גם זו דרך להגיע לתובנות. וכך היה.
ואני כבר גדולה אחרי גיל 40.
דרך ארוכה עשיתי, ועוד דרך ארוכה נשארה לי.
לגדל את ילדתי הקטנה, לפרנס, יחד עם התהיות שעדיין נשארו לי.
להבין איפה אני ביחס למשפחה, וביחס לחיים ולסביבה.
השאלות נותרו גם אם תשובות למכביר כבר היו.
והנה שנת אבטלה שגם היא שנת התמודדות כשלעצמה.
פתאום חיפוש עבודה, תהיות לגבי מי אני ומה אני ואיפה אני.
תהיות לגבי התאמתי לכאן או לכאן.
כבר לא צעירה, המון תשובות מאחורי. המון שאלות לפני.
אז מה עשיתי בחיי?
נכון, החלון הפנימי נקי מאבק. אבק הדרכים שקע, ותמונת חיי
ברורה יותר.
אבל עדיין.... איפה אני?
למה פתאום אני לא מתאימה למקומות עבודה רבים?
פתאום יש צעירות שהמון שאלות לפניהן ומעט תשובות, והן מתקבלות
לעבודה ואני נשארת בחוץ.
שוב התמודדות עם מצב חדש. חשבון נפש, תהיות, תובנות חדשות.
ואני כבר לא אותה פנינה שהייתי בגיל 20.
אני פתאום גרושה כבר המון שנים. פתאום אמא לילדה בת עשרה.
פתאום נסיון חיים ארוך מאחורי. כך בלי להרגיש מילדה קטנה עם
שתי צמות הפכתי להיות אמא לילדה עם שתי צמות.
בלבי אני עדיין אותה ילדה קטנה מחפשת את הבלון הלבן האבוד שבין
בית ההבראה לקבוץ כפר החורש.
אני עדיין שם בלבי, ופתאום אני מחפשת עבודה, ופתאום אני מבוגרת
ופתאום אני שוב לא יודעת מי אני ומה אני ואיפה אני. ושוב בתוך
ערפל הנני, וראשי אפילו לא מבצבץ בין עננים.
שוב אני כמו שתי הצפרדעים, אחת שוקעת והשניה חובטת.
לא מוותרת אל אף ראיון. גם אם מדובר "בהשפלה". כי אני מכל
מלמדי השכלתי גם אם "בעוכרי יהיה הדבר".
מחשבה אחת לא עזבה אותי לרגע: "אינך יודעת מה ילד יום, אינך
יודעת מה יביא לך המחר, ואינך יודעת מה יפול בדרך..."
משפט זה ליווה אותי ודירבן אותי ולא נתן לי לשקוע. נאחזתי
בבריכה ובהתעמלות כמו בקרנות המזבח. אלו שני הדברים היציבים
והקבועים בחיי שלא וויתרתי עליהם והם החזיקו אותי במסגרת
כלשהי.
עד שאכן נפל דבר בדרך "מהשפלה להשפלה".
נקרתה לפני הזדמנות ללכת לחבר כיתה שהפך לסוכן בטוח.
ביום שישי נקראתי לראיון. הלכתי למרות שיום שישי הוא יום קצר.

חזרתי וירדתי במרכז העיר ללכת לאותו חבר כיתה.
ביתו הייתה שם במקרה, וכמו בכל האגדות, היה מקרה ועוד מקרה
וכבר נשלחו קורות החיים, וכבר נקבע ראיון.
ואני שבעת ראיונות, שבעת מחשבות ותהיות. יותר חכמה, יותר
נכונה.
כי גם לראיונות צריך לדעת איך לגשת. את שביל הזהב מוצאים לאט.
כן חיימיקו שלי, לא סתם אמרתי ששביל הזהב נמצא בליבותינו.
בבוקרו של יום הייתי בראיון בכוח אדם. שם הובהר כי גילי 53+
בעוכרי.
אני מרשימה, אני בהירה, אבל מבוגרת.
יצאתי מדוכאת... איך, איך ילדה קטנה עם שתי צמות יכולה להיות
מבוגרת.
לא מבינה איפה אני, מה אני, מי אני? לא מבינה סבובו של עולם.
והערפל בתוכי מסביבי בכל מקום. וראשי שוב לא מבצבץ והתמונה לא
בהירה, חלונות חיי מאובקים ואין יד לעזרה.
בערבו של יום הייתי בראיון הנכסף.
פתאום בבת אחת נפלו כל שנותי המבוגרות. פתאום אני פנינה, ולא
אישה בת 54. אני כבר לא ילדה עם שתי צמות, אבל התמונה בהירה,
ברורה, כבר יש דרך, כבר יודעת אני לאן מועדות פני.
פני מועדות לבדיקת פוליגרף.
שם, פתאום נפרץ שכר של שנות אלפיים.
שם פתאום הדמעות זרמו כמים.
ואז התחילה הבדיקה. את השאלות אמר לי הבוחן מראש. מה הטעם,
התפלאתי.
כי אם השקרן יודע את השאלות מראש, הדופק יראה את ההתכוננות
לשקר.
הייתי רגועה כמו צפה בבריכת מים נעימים.
ודרכי הפכה כמו סוגה בשושנים.
והנה הגיע עוד מבחן. מבחן סיכום שנות חיפושים, מבחן סיכום
מציאת תשובות תהיות תובנות ופתרונות.
חמש בנות בחדר. חמישה מחשבים. שתי מכונות צלום ופקס.
חדר קטן לא מאוורר ללא חלון, המון חשמל סטטי.
ורק אני מרגישה. ואת המתח היה אפשר לחתוך באוויר.
שוב לא ידעתי מי אני, מה אני, איפה אני מתחילה איפה אני
נגמרת.
אבל... היו לי כלים. היו לי תובנות משכבר.
נאחזתי בכל כוחי במה שידעתי. ולא דברתי ולא הגבתי.
לבקשתי חלון אמיתי פתחו לי מעלי.
ופתאום עברו שלושה חודשי ניסיון, וכבר תגמולים קיבלתי רטרו.
ופתאום נפתח לי פתח והבנתי... המתח הוא על האחראית.
המתח בחדר שאפשר היה לחתכו בסכין לא שלי הוא. של האחראית.
פתאום שלוש הבנות, חברות נהיו לי.
פתאום תהליכי עבודה הבנתי, בדינמיקה משפחתית השתלבתי.
פתאום אני נחמדה, פתאום מקבלים ממני הצעת קפה או דבר דומה.
פתאום אני קיימת, נושמת, מוכרת, מקובלת.
פתאום דווקא האחראית שקיבלה אותי לעבודה היא היא, נושאת כל
הרע.
לא רוצה להשתתף במשחק מלחמת הכוחות. לא רוצה להצטרף לתלונות
רוצה להישאר מחוץ לביצה מלוכלכת. שהשמש תעבור עלי, וכן שחור
האופל לא ירד עלי.
אמרתי לאחת שלא אשתתף במשחק נגד האחראית. היא קיבלה אותי
לעבודה, ועל זה מגיע לה זכות שבשתיקה.
היא רעה, היא חסומה, אין לה גישה נכונה לחיים, והיא חכמה
וצדקנית ודוגמתית, והיא יודעת כל והיא תעמיד במקום כל אחד. ואת
הסוכנים הגברים היא אוהבת.
ומבדילה היא את עצמה מבני תמותה אבל... אותי לעבודה היא
קיבלה.

והיום ממרומי מקומי בסולם מלא שלבים שעברתי, אני מסתכלת
אחורה.
ולא יודעת נפשי.
היו לי שאלות היו לי חיפושים. הייתי ילדה עם שתי צמות, ופתאום
הצמות נעלמו, אני כבר לא ילדה, כבר יש לי המון תשובות, המון
תובנות, ילדה לתפארת בת עשרה. פתאום סובבים אותי צעירים שכל
שאלותיהם לפניהם.
פתאום נגמרו לי כמעט השאלות. פתאום החלונות נקיים, פתאום יש
שמוש נרחב בתובנות שרכשתי.
פתאום אני אחרי... ולא לפני...
ואני שואלת, מה יותר טוב. להיות לפני... כשכל העולם עוד לפני,
או אחרי כשכבר יושבת על הישגים, יושבת על תובנות שעוזרות בהמשך
הדרך.
אבל הדרך כבר קצרה, הדרך כבר לא ארוכה. פתאום אני למעלה בסולם,
לא בתחתיתו.
אז מה יותר כדאי?
איפה המקום יותר טוב?
כשאני יודעת מה היה ולא יהיה
או כשאני עוד לא יודעת מה יהיה, אבל הדרך ארוכה ופתוחה.

מה יותר טוב... הלפני.. או האחרי..???