קרני השמש של הבוקר מבצבצות בין התריסים של החלון, שהיה סגור
כמעט כל הלילה.
אני אוהבת לעמוד מול החלון ולהתמתח מתיחות של בוקר, ואז לחזור
לישון לעוד כמה דקות. אמא שלי כבר התרגלה לזה, והיא מעירה אותי
בדיוק מתי שאני רוצה, בכל יום באותה השעה. היא מעירה אותי עם
חיבוק ונשיקה, ומבקשת שאקום להתארגן מהר כדי שלא אאחר לבית
הספר. כשאני מצחצחת את השיניים אני לא מסתכלת במראה. אני לא
אוהבת להסתכל על עצמי בבוקר, אני מרגישה שלא יהיה לי יום טוב
אם אעשה זאת. אמא שלי חושבת שאני מדברת שטויות.
לפני שאני יורדת למטה לאחל בוקר טוב לאבא ולכולם, אני לובשת את
הכנפיים שלי ועושה סיבוב קטן על קצות האצבעות, ובסוף הסיבוב
אני נעמדת מול החלון ומברכת את העננים והציפורים ליום טוב,
ויוצאת מהחדר. אמא שלי כבר הכינה לי את הכריך האהוב עליי, עם
ריבת החלב, ואבא שלי בדיוק רצה לצאת מהבית עם הכלב שלי לטיול
של בוקר. אני אוהבת את הבוקר, את ריח הקפה שיוצא מדלתות הבתים
של השכנים שלי, את הציפורים המצייצות ואת האוויר הנעים.
אני נכנסת ביחד עם אמא למכונית והיא לוקחת אותי לבית הספר.
כשאני נפרדת ממנה לשלום, היא אף פעם לא שוכחת לומר לי "שיהיה
לך יום טוב, ותשמרי על הכנפיים". ובכל פעם שהיא אומרת לי את זה
אני מחייכת, כי אני יודעת שלעולם לא יהיה יום שהוא לא יהיה
טוב, ולעולם לא אאבד את הכנפיים שלי, היקרות לי מכל.
כשאני נכנסת לכיתה כולם כבר מוכנים עם הדפים והקלמרים על
השולחנות, ואני אף פעם לא מבינה למה כולם שותקים ומסתכלים עליי
למספר שניות, שלעיתים נראות לי כמו נצח. ברוב הפעמים אני נוטה
להתעלם מהמבטים שנעוצים בי, ומחפשת שולחן פנוי לשבת בו. אני
אוהבת לשבת בטור בצד שמאל, ליד החלון השלישי. משם אני רואה את
העננים הכי טוב, ואני אוהבת לבהות בהם כשהמורה מדברת את
השטויות שלה, כמו בכל יום. לא עובר יום בו המורה לא אומרת לי
"תורידי את הכנפיים האלו כבר", אבל אני אף פעם לא מורידה אותן,
אני לא מקשיבה לה. אני חושבת שכבר נמאס לה להעיר לי, אז היא
מתעלמת מזה שאני לא מקשיבה לה. לא אכפת לי מה היא תאמר, אני
לעולם לא אוריד את הכנפיים שלי. הן הדבר הכי חשוב לי בעולם,
בלעדיהן אני לא אני.
כשיש צלצול להפסקה אני לא ממהרת לאסוף את דברי לתוך התיק ולרוץ
לשחק עם כל הילדים בחצר. אני אוספת את דברי בשקט, מוציאה דף
ועט, והולכת לשבת על הדשא שממול השער האחורי של בית הספר. אני
יושבת על הספסל ומתחילה לכתוב. אותיות, הברות, משפטים, שירים,
כל מה שרק אפשר לכתוב. אני לא יכולה לא לכתוב, אם לא אכתוב
ארגיש כאילו מנפצים לי את המחשבות, כאילו שלוקחים ממני את
הנשמה ולא מחזירים. יש לי את המחברת הכחולה הקטנה שלי, בה אני
כותבת את הכל.
הפעמון מצלצל שוב, הגיע הזמן לחזור לכיתה. אני לא אוהבת את
הרגע הזה, הפעמון מצלצל בדיוק כשאני באמצע הכתיבה שלי, ואני
ממש לא אוהבת להפסיק באמצע. אני מחליטה להישאר לעוד כמה דקות
לסיים לכתוב, ואז ארוץ מהר לכיתה בתקווה שהמורה לא תעלה בדיוק
במדרגות, ושוב תעיר לי על הכנפיים שלי. אני כותבת את האותיות
האחרונות, מכניסה את הדפים לתיק ורצה לכיתה.
כשאני נכנסת לכיתה אף אחד לא מסתכל עליי, ואני לא מבינה מה
קרה. אני מסתכלת לאחור, ואני רואה שהכנפיים שלי לא נמצאות עלי.
רצתי מהר לספסל, מבלי להקשיב למורה שצועקת עלי להיכנס לכיתה
ומיד. אני מגיעה לספסל ואני רואה כנף אחת תלוייה על המשענת של
הספסל, כולה קרועה ושחורה, והצבע של הכנפיים דהוי. אני יושבת
על הרצפה, ומסתכלת על הכנפיים שלי. כשאני לא מסוגלת להסתכל
יותר, אני מרכינה ראשי ומתחילה לבכות. גשם מתחיל לרדת, ואני
בוכה יחד איתו. הטיפות מתערבבות על פני עם הדמעות והכל מסביב
נעשה אפור. העננים מתכנסים אחד בשני ויוצרים חושך גדול מעליי.

אני לא שמה לב וכבר מגיע הערב. אני קמה מהרצפה ומתיישבת על
הספסל,
מחזיקה את הכנפיים שלי, ובוכה.