רוזלין אם-אש נעמדה על הדוכן הקטן. פניה מורמות, עיניה השחורות
והגאות מתריסות בזעם בחבורה העלובה של בני אנוש שישבה מולה
וקראו לעצמם "שופטי צדק". חה! אם הם שופטים בצדק אז אני יכולה
ללכת להתחבר עם כלב... היא חשבה. אך לא העזה לבטא את מחשבותיה
בקול. לא כאן. כאשר חייה תלויים בחסדם של "לוחמי הצדק" הללו.
היא החזיקה בלהביור הקטן שלה, שהטיפשים האלה לא היו מספיק
חכמים כדי לקחת ממנה. למרות שידיה ורגליה היו קשורות, היא ידעה
שאם תעכב את המשפט הזה מספיק זמן, תוכל להמס את שלשלאותיה
ולברוח משם.
איכר שמנמן עלה על דוכן העדים. פניו היו גאות ורציניות אך
רוזלין יכלה לראות את הפחד בעיני החזיר השמנמנות שלו בכל פעם
שהן ננעצו בה. זעם מהול בפחד עמוק.
הוא פתח את פיו לומר משהו, אך רוז שלחה אליו חיוך מלגלג, מהסוג
שאומר - 'כל מה שתגיד עכשיו יפעל לרעתך'. והוא ידע את זה,
למרות שזה לא היה נכון.
היא יכלה לראות את אותו מבט זועם מהול בפחד בעיניהם של כל אחד
ואחד מהשופטים. כיסאות גדולים ומעמד גבוה לא השפיעו עליה.
בעיניה הם בני אדם. כמו כל שאר המפלצות חסרות הרחמים בחדר. בני
אדם מפחדים ממה שלא דומה להם, ורוז הייתה בדיוק ההפך מהם,
למרות שלא ידעה מה היא בדיוק. מה שבטוח, היא לא הייתה אנושית.
האיכר השתנק והבעת הזעם שכל כך התאמץ בשבילה נעלמה חיש מהר,
במקומה הופיע הפחד הטהור שראתה במבטו קודם לכן.
הוא נסוג מעט אחורה בכיסא העדים שעליו ישב, פתח את פיו לדבר
שוב והפעם הצליח גם לומר מילה או שתיים, "היא ש-שרפה את
ה-השדות שלי, כ-כבוד השופט..." הוא הצליח לגמגם את המשפט הזה
בקושי ואז קרס באימה על הרצפה.
כל יושבי האולם קמו להביט מה קרה לו, וכמה גם קמו לעזור לו. רק
רוזלין נפלה על הרצפה מרוב צחוק.
אנדרלמוסיה גדולה החלה להשתולל באולם וכמה ירקות רקובים הופיעו
באוויר לפתע, ביחד עם אבנים קטנות וכמה ביצים רקובות.
השופטים קראו לשומרי בית המשפט ועד מהרה שרר באולם שקט שוב, רק
מדי פעם נשמע צחקוק קטן מפיה של רוזלין, שדבר ממה שנזרק באולם
לא פגע בה.
"האם את מודה באשמה, שדה?" שאל השופט הגדול, שישב בכיסא גבוה,
במרכז הבימה המוגבהת. קולו היה עמוק וגבוה, דבר שהרשים ככל
הנראה את כל יושבי האולם. אך לא את רוזלין.
"חה!" היא נחרה אליו בבוז גלוי וכמה מפרצופי האולם התעוותו
בזעם. "האם היה לך אי פעם ספק שזו לא הייתה אני?" אמרה בבוז.
בפניו של השופט חלף עיוות זעם קטן, אך הוא התחלף מהר מאוד
בחיוך מרוצה. "אם כן, אני שופט אותך למוות בשריפה!" הכריז.
ההמון הריע באולם וכל מה שרוזלין עשתה היה חיוך קטן ולא
מפוענח, היא גם חדלה לנסות להמס את השרשרת, לא היה בכך כל צורך
יותר. לנסות לשרוף את רוזלין זה כמעט כמו לשחרר אותה.
היא נתנה להם להאמין שהם הביסו אותה. היא נתנה לשומרים המרוצים
להוביל אותה לכיכר הכפר ועל פניה לא הייתה כל הבעה. לא סיפוק
ולא שמחה, אך גם לא זעם או תסכול. אף אחד לא שם לב לזה, הם
עדיין חשבו שהם מביסים את השדה.
הם זרקו אותה לתוך תא אבן בבניין שבקושי נקרא בית כלא. הייתה
בו תצפית מצוינת על המוקד שנבנה בשבילה. לכבוד חגיגות השחרור
שלה.
היא נתנה להם ליהנות מהספק. היא לא אכלה, רק שתתה. היא לא
חייכה או הביטה בפניהם של השומרים בכלל. ונתנה לילדים קטנים
להשליך אליה שאריות אוכל רקוב מחלון תאה הנמוך.
בהגיעו של יום שריפתה - כל הכפר היה מקושט. הם מתכננים
חגיגה, חשבה רוזלין. אני אתן להם סיבה לחגוג...
לעת ערב, שני שומרים באו וגררו אותה מתאה. מחוץ לבית הכלא כבר
התאספו כל תושבי הכפר לצפות במה שנראה להם כניצחונם. היא
הצליחה אפילו למצוא את הכוח לא לחייך אליהם ולפרוץ בצחוק
פרוע.
השומרים זרקו אותה על המוקד והחלו לשפוך שמן על העשבים היבשים
שכיסו את משטח העץ המוגבה. בעוד שופט גדול ושמן מפרט בפני בני
הכפר את סיבות ההוצאה להורג. שלהם.
אחרי זמן שנראה לרוז כמו נצח, הלפיד הראשון ניצת.
היא החליטה לתת להם עוד טיפה זמן ליהנות מהספק ואולי אפילו לתת
לאש לגעת בה. היא ידעה שהאש לא תוכל לעשות לה כלום. לא לה אבל
להם כן.
לא לקח לאש זמן רב להגיע אליה. תושבי הכפר היו להוטים להרוג את
זו שהרסה את כל יבולם. הם זרקו לפידים ונרות וליבו את האש בעוד
ועוד חומרי בערה. הלהבה הגדולה הגיעה למרכז המוקד ללא כל עידוד
מצידה של רוז.
כאשר הגיעה הלהבה אליה היא החלה לחמם מיד את שלשלאותיה. לא
שהיו להן השפעה כלשהי על כוחותיה, אך זה לא היה מרשים באותו
אופן עם ידיים קשורות.
הלהבות היו חמות מאוד ולא לקח הרבה זמן עד שהשלשלאות הלבינו
והתפוררו לאבק. רוז קמה בדרמטיות מושלמת והרימה את ידיה.
"היא מתפללת לאליה הבוגדניים", לחשה אחת מבנות הכפר הזקנות.
"אין לי אלים!" הרעימה אליה רוז והזקנה כמעט התעלפה מבהלה.
"היא חיה..." נשמעו כמה מלמולים מהקהל, "היא לא נשרפת!"
"כמובן שאני לא נשרפת, טיפשים!" היא צעקה עליהם, דורכת על
הלהבות שליטפו את רגליה בעדינות. "אני שולטת באש! האש היא
ילדתי האהובה." היא ליטפה את הלהבות הגבוהות יותר בחיבה. "ילדה
לא פוגעת באימה לרעה." היא חייכה חיוך גדול, הרימה את ידה
והלהבות החלו להתפשט בכל הכפר. שורפות בתים, אנשים וחיות.
מעכלות הכל בחוסר רחמים לוהט.
ברקע צרחות האימה, ריח הבשר החרוך ורעש מבני העץ הקורסים תחת
משקל הלהבות. שם, הילכה לה לבדה נערה צעירה. גילה לא עולה על
19 שנים. שערה שחור וארוך, גולש על גבה כמפל של אופל. חיוך
מרוצה מרוח על פניה. היא החזיקה בידה ציפור שיר, כולה עשויה
להבות נוצצות, ששרה לה בלי קול שיר שרק היא יכלה לשמוע.