כך קראו לו הבנות בפרפומריה.
הוא מעולם לא שילם בכרטיס אשראי או בצ'ק, גם כשפעם הבושם עלה
אפילו יותר מארבע מאות. תמיד במזומן. בשמים של מאה ומשהו, של
מאתיים, עם או בלי מבצע, המחיר לא שינה, הריח הוא שקבע.
הגבוה עם השיער הלבן היה נכנס בכל יום ראשון, בשש וחצי, חצי
שעה לפני הסגירה. הוא היה מבקש בושם טוב לאישה, בלי לציין את
גילה. הוא עצמו נראה בן חמישים ומשהו. היה מקבל את הבקבוק
לידיו, מבקש להריח, פותח, שואף. אם הייתה דוגמה מוכנה לשימוש,
היה מזליף מעט, או מרסס לעצמו סמוך לשורש כף היד. ממתין כמה
דקות, מרחרח. אם מצא חן באפו, היה מבקש שיארזו לו למתנה, מוציא
את השטרות, לעולם לא מתמקח. ודווקא היו מוכנות לעשות לו הנחה.
גם אם לא הייתה דוגמה לשימוש, היה התהליך זהה. הבנות בפרפומריה
נתנו לו לפתוח, כי הוא היה מהקבועים, וכי הן ידעו שכמעט תמיד
הוא קונה את מה שפתח.

וכך, בכל יום ראשון, תמיד באותה שעה, תמיד עם אותה בקשה,
ומעולם לא הזדהה. מעולם גם לא בא עם האישה עבורה קנה. מיהי?
הבנות חשבו כמה טוב לזוגתו, אשתו או אהובתו, שבכל שבוע היא
מקבלת בושם חדש. כבר כמה חודשים שהוא בא, ולא קנה אותו בושם
שוב, בטעות או במתכוון. תמיד מגוון. האם היא מכירה לו תודה,
אותה אישה? על המאמץ, על המתנה, על ההשקעה הגדולה? מה טיב
היחסים שלהם? למה הוא...?

הבנות בפרפומריה ניסו לפעמים לפתח אתו שיחה. לכאורה, כדי לכוון
לו את הבחירה. ניסו לשאול בת כמה, הרי יש מתקתקות דודתית, למול
ניחוח אקזוטי לנערות, או משהו עם שיק לנשים בשלות...
הן ניסו לדלות מידע. הגבוה עם השיער הלבן היה נעים אך ענייני,
הוא לא בא לדבר. הוא בא לקנות בושם טוב לאישה, והריח הוא
שיקבע. ומדי שבוע, באותו אופן, הקנייה, והתהייה, והפרשנויות,
והתעלומה. מי זאת שמשתמשת עכשיו בכל כך הרבה בשמים? הרי בקבוק
בושם מחזיק תקופה כה ארוכה, הרי בכמות הבשמים העצומה שכבר
קיבלה היא תוכל להשתמש עוד שנים, ואיפה יש לה בבית מקום לכל
הבקבוקים.

וכמה כסף הוא שפך עליה כבר, בטח עשיר מאד. מעניין במה הוא
עובד, חשבו המוכרות. ולמה תמיד במזומן, מדוע אינו משאיר עקבות?
האם הוא מבוקש ע"י החוק? האם המעשה שהוא עושה, אסור שיתפרסם?
אולי הוא איזו... אישיות ידועה? אולי היא המפורסמת ביניהם,
האישה הסמויה? האם המקבלת המאושרת היא אהובה סודית, ואולי ההפך
הוא הנכון, והוא קונה לרעיה? אולי זו דרכו להביע תודה לאשתו על
אהבתה? אולי הוא גרם לה עוול, ומפצה בתשורות תכופות? אולי היא
מקבלת בושם עבור כל אחת מהבגידות? אולי פגע בה גופנית, נניח
שהוא נהג ברכב, וגרם לתאונה, והסב לה נזק נורא? אולי... אבל
למה, למה רק בושם? רגע, מי בכלל אמר שהוא לא קונה לה גם מתנות
בחנויות אחרות..? הבנות היו שואלות ועונות. הן ניסו לחבר בין
הדברים, לקשור קצוות חוטים. התבוננו בבגדיו, חיפשו רמזים.
הסתכלו על נעליו, על השעון, על ציפורניו, האם יש לו, אין לו,
תכשיטים, איך אפשר לדעת משהו על מישהו שמוציא תמיד רק מזומנים.
אין שם, אין כתובת, אין פרטים, אין סיבה לבקש תעודה, אין התחלה
של פענוח, ולשאול ישירות לא ניתן, כמובן. הרי על הרבה פחות מזה
- הוא לא היה עונה.

כשנעדרה מישהי מהמשמרת של ראשון אחה"צ, היא התקשרה לקראת 7
לשאול את האחרות אם הוא היה. הגבוה עם השיער הלבן. כן, תמיד.
הוא לא פספס אף פעם. ולמה תמיד רק בפרפומריה שלנו? אולי כי זה
הכי קרוב אל האישה. אולי הוא עצמו גר בסביבה. האם לפני שהוא
הגיע אלינו, עשה את זה קודם במקומות אחרים? האם יש לו ילדים?
האם כדאי להציע לו לנסות קרם פנים, או קרם גוף, או תכשיר אחר,
בפעם הבאה? האם יתעקש רק על בושם, בכל קניה?

בחורף קלטו בפרפומריה עובדת נוספת, צעירה. מיד הכניסו אותה
לתמונה, לחידה. בפעם הראשונה שראה אותה, חרג ואמר לה הגבוה עם
השיער הלבן "ברוכה הבאה". העובדת החדשה הייתה סקרנית יותר מן
הוותיקות, לא אחת שתסתפק בדברים בלתי פתורים. בפעם השנייה
שהגבוה בא, ניסתה לפתח אתו שיחה, אולי יצליח לה בזכות היותה
טרייה, "תמימה". לא, גם היא קיבלה רק חיוך במקום מידע. בפעם
השלישית שבא, היא יצאה אחריו לאחר שקנה. ראתה שהוא חצה את
הכביש, נכנס לרכב חדיש, נסע.
בפעם הבאה, היא כבר היתה מוכנה. החנתה מבעוד מועד את רכבה ממש
מול הכניסה. כשהגבוה עם השיער הלבן יצא במכוניתו לדרכו, התניעה
ונסעה בעקבותיו. די הרבה נסע. עד בית החולים שיבא, תל השומר,
השער המזרחי, ונכנס לתוכו, וחיפש וחיפש, וחנה. היא הספיקה
לראותו יוצא ממכוניתו, חנתה אף היא והמשיכה בדרכו ברגל,
כמותו.
הוא פנה ימינה והלך, עד למרכז לחולי אלצהיימר.

אמא שלו היתה מאושפזת שם כבר כמה שנים, אישה בת תשעים, עתירת
פיצויים וקצבאות, תכולת עיניים, חייכנית וחמודה, שחוץ משמה
הפרטי ואת ארבע השפות שדיברה לא זכרה דבר וחצי דבר משנות
נעוריה היפות בפולין, מבגרותה בארץ, לא ידעה את שם בעלה ואת
העובדה שנפטר מזמן, לא הכירה מיהם נכדיה שהיו בעבר אהובים
וקרובים, לא יכלה לשחזר מה אכלה הערב, לא חשבה לרגע על מה היא
תעשה מחר, לא עלה בדעתה היכן היא נמצאת ומדוע, לא הבינה מי זאת
שעזרה לה לפני דקה להתקלח, ולא הבחינה האם היא לבושה כעת
בפיג'מה יפה או בחולצה צבעונית ליציאה.
כלום.
אבל ברגע שהוא נכנס, הגבוה עם השיער הלבן, היא זיהתה אותו
וחייכה.
מוטינקה, היא קראה לו, וקיבלה ממנו חיבוק, נשיקה, מתנה.
בשבילי? באמת? קנית לי מתנה? אוי, זה בדיוק הבושם שאני כל כך
אוהבת, איך ידעת שזה מה שאני תמיד משתמשת?