מצאתי קוביית שוקולד במזווה, בארון החום בו אמא שומרת  קופסאות
שימורים, ניירות וחשבונות ישנים, חומרי ניקוי, תבניות עגולות,
שקיות הפלסטיק וניירות עטיפה עם סרטים מסולסלים, למקרה שלמישהו
יתחשק להזמין אותנו ליומולדת ככה פתאום, בלי להתריע מראש.

אני יודעת את זה, כי ראיתי אותה אתמול, את החבילה, אמא שהייתה
עסוקה בלגעור ב"שטראוס" חתולה שאימצנו מ"תנו לחיות לחיות" ששוב
שכחה לעשות פיפי בארגז החול שלה ויצרה שלולית צהובה למרגלותיה
של אמא שהיתה עסוקה בהכנת צהרים, שלפה משם את קופסת השימורים,
וגילתה בטעות את החבילה הפתוחה שמתוכה בצבצה לה חומה, מפתה,
אורבת לי בסבלנות, מחכה שאגלה אותה סוף סוף: הקובייה האחרונה.

לא אמרתי לאמא שום דבר על זה שאני יודעת על הקוביה האחרונה
שמתחבאת בביישנות בתוך הארון בין כל קופסאות השימורים. ממש
התאפקתי ונשכתי את הלשון בכל פעם שרציתי לדבר כדי שזה לא ייצא
לי בטעות, אבל בחדר, כשהעמדתי פנים שאני רואה טלביזיה, וצעקתי
בקול  לנינט ב"השיר שלנו", "אל תתחתני איתו, מפגרת": ניסיתי
לחשוב על תכנית מוצלחת, איך להגיע אליה בלי שמישהו ישים לב
אליי, ובלי שישימו לב שהקוביה נעלמה.

אחר הצהריים הלכנו אני ואבא לים. אמא לא מצטרפת אף פעם לטיולים
שלנו. השמש מציקה לה, צורבת את העור הלבן מדי, מכאיבה לעיניים
ולא נותנת לאמא לראות מה שהיא באמת רוצה לראות מהעולם. אבא
דווקא אוהב את הים. הוא ממש מסתדר יפה עם שמש ועם חול שצורב.
אפילו מהמדוזות הוא לא מתרגש במיוחד. יש לו עור מחוספס לאבא
שלי. שחום וחזק. בלי צלקות מכוערות וכל פצע מגליד אצלו תוך
שניות, אפילו בלי לשים פלסטר או יוד. אצל אמא שלי צלקות לא
נרפאות אף פעם, היא אמרה לי את זה אחרי שנאלצה להוריד נקודת חן
שאהבה במיוחד ליד הבטן. היא הגיעה הביתה אחרי הניתוח הרפואי,
והראתה לי את הצלקת. היא אמרה, שהצלקת היא לכל החיים, אבל שהיו
חייבים להוריד. היא חייכה אלי, ואמרה לי להיזהר מהשמש כי
נקודות חן וצלקות נוצרות תמיד כשלא שמים לב, וכשמשתעשעים יותר
מדי בחול או ליד המים. השמש מחפשת את הרגעים האלה של הסחת
הדעת. הרבה קרם הגנה, ככה היא מבקשת  מאבא כשהוא לוקח אותי
איתו לחוף הים. הרבה מאוד קרם הגנה. גם על הפנים.  והוא שותק
ולא אומר לה מה שהוא חושב באמת על כל ההגנות האלה, אבל לי הוא
גילה בים, שלדעתו העור מגיב הרבה יותר טוב לשמש בלי ששמים עליו
את כל הסירחונות האלה, ושמי שמפחד מהשמש, בעצם די מעליב אותה,
ואז הוא מוצא את עצמו תקוע אחר כך בלעדיה בחושך כל החיים.

אחרי שהורידו לאמא שלי את הצלקת, היא חזרה הבייתה מאוד עייפה
אבל במקום לישון היא הלכה להכין לי שניצל עם פירה. ליד הכיור,
ראיתי אותה מוחה דמעה, היא אמרה שזה מהבצל, דווקא שאלתי, אבל
לא היה שם שום בצל. רק הרבה פטרוזיליה עם השניצל, ותפוחי אדמה
מגורדים.

בים, ליד סוכת המציל, עומד הקיוסק של מושיק, שבו הוא מוכר
ארטיקים וקרטיבים וכדורי ים וגם שוקולדים. אבא שלי שאל אותי אם
אני רוצה קרטיב. רציתי שוקולד, אבל לא העזתי לבקש, אז רק
הנהנתי בשקט וחשבתי על הקוביה האחרונה שראיתי על המדף ועל איך
אני אחכה בסבלנות עד שאמא תלך לישון צהריים, אקח כיסא מהמטבח,
אעלה למעלה ואכניס אותה לפה.

אמא ואבא לא מרשים לי שוקולד. רק בחגים או בימי הולדת. שוקולד,
הסביר לי אבא פעם, הוא מאכל מזיק ואין בו שום ערך תזונתי, הוא
רק עושה חורים בשיניים, וגורם למי שאוכל אותו להתמכר למתוקים
ולסוכרים מיותרים. רק אצל ליקי, החברה שלי, אני אוכלת שוקולד,
כי לה מרשים הכל, בכלל בלי הגבלה. יש לה מלאי קבוע ליד המיטה,
והיא מרשה לי להתכבד, אבל לא נעים לי לקחת יותר מדי, שהיא לא
תחשוב שאני זללנית כזאת, או שבגלל שלא מרשים לי בבית, אני
לוקחת ממנה. אני לוקחת קוביה אחת, אומרת יפה תודה, מתחילה
לקלף, ושמה בפה.

לשוקולד יש מתיקות שנמסה מיד כשמכניסים אותו בין השפתיים, לא
צריך להתחיל למצוץ אפילו בשביל להתחיל להרגיש את הרעד שהמתיקות
שלו גורמת לגוף, אני יכולה למצוץ אותו במשך שעות. לימדתי את
עצמי פטנט: תופסים את השוקולד בין השפתיים ולמרות שמאוד רוצים,
לא נותנים לשיניים להתחיל לנגוס, מתחילים לשחק בו בין השפתיים,
מעבירים קצת את הלשון עליו, אבל ממש בזהירות, כי אם לא נזהרים,
השוקולד יכול בקלות להחליק למורד הגרון, ולהיבלע מהר מדי. אחר
כך מכניסים בין הלשון, גם לשם מגיעה המתיקות שלו, והולכת
ומתפשטת בכל הגוף, במהירות מפתיעה. שם אפשר לשמור אותו במשך
חצי דקה, אחר כך כדאי להחזיר אותו למקום הקודם, בין השפתיים
ולהמשיך לשחק בו קצת עם הלשון. אפשר לשמור קוביה אחת של שוקולד
ככה במשך שעות, עד שהיא מתכלה.
ככה אני עושה בשוקולדים שאני מקבלת מליקי, וזה מה שאני מתכננת
לעשות עם קוביית השוקולד שאקח מהארון כשאמא לא תשים לב.

אני לא ממש יודעת איך הגיע השוקולד לארון של אמא. זאת תעלומה
בפני עצמה, בדרך כלל אמא שומרת שלא יגיעו דברים כאלו אלינו
הביתה, אבל  לפעמים כשסבתא רותי מגיעה, היא מביאה איתה חבילות
בונבוניירה כאלו והמון שוקולדים ממולאים בתותים וביין ואז אמא
ואבא מסתכלים אחד על השני, לוקחים את השוקולד, אומרים תודה
ביובש, ומסתירים אותו במקומות כאלו שאני אף פעם לא מצליחה
לגלות, למרות שבכיתה ד' הייתה לי חבורה שקראתי לה חבורת
השוקולד ותפקידה העיקרי היה לרגל אחרי השוקולדים האבודים
שמביאה סבתא רותי בביקורים שלה אצלנו.

אנחנו חוזרים מהים בשעות הערב המאוחרות. אמא בשעות האלה עומדת
ומבשלת ארוחת ערב של שבת. בדרך כלל עוף ממולא שזיפים או פשטידת
תרד עם ירקות. אנחנו אוכלים בשקט, אני ואבא. ואמא רוחצת את
הכלים. מדי פעם היא אומרת לאבא שצריך לבדוק את חשבון החשמל, כי
הסכום פשוט לא הגיוני, ואבא בלחיים תפוחות משזיפים ובשר, ממלמל
משהו על אנשים ובעיקר נשים שמשאירות את הדוד דולק כל הלילה כדי
להתקלח בבוקר, ואחר כך באות בטענות. אמא שלי שותקת בתגובה,
לוקחת אותי למקלחת, ולוחשת בשקט לעצמה כשהיא פושטת לי את בגד
הים מלא החול ומשרה אותו בכיור עם הרבה מים, משהו על גברים
שנרדמים מול טלביזיה דולקת ומזגן ובאים בטענות לנשים שלהן שהן
משאירות דודים דולקים כשכולם יודעים שמזגן לוקח לא פחות מדוד,
ולמות מחום באמצע יוני עוד אי אפשר, אבל להתקלח בבוקר זאת חובה
ממש. אחר כך הם היא שוב משתתקת, שוטפת לי את השיער פעמיים כי
החול לא תמיד יורד כמו שצריך, אבא מדליק טלביזיה, אמא דואגת
לשטוף אותי טוב טוב מהים ומהשמש שבטח זרעה נמש מזיק נוסף על
הפנים, היא מחפשת סימנים על הגוף שלי לנזקים של הים, ומספיקה
לה צריבה אחת של מדוזה כדי להאנח אנחה גדולה בשביל שגם אבא
שמגביר את הטלביזיה לפול ווליום בסאלון ובטח מעדיף אנחות של
פצועים בפיגועים מאנחות של נשים שהילדים שלהן חטפו כוויה
ממדוזה, ישמע.

אמא נרדמה בשעה אחת וחצי בצהריים, ואבא הולך לפגישת עסקים עם
ההוא שהבטיח לו ייבוא מאסיבי של כמות גדולה יותר וטובה יותר של
ניידים.
זאת שעה טובה ללכת ולגנוב את הקוביה האחרונה שראיתי בארון. הלב
מתחיל לדפוק לי במהירות ואני נמלאת בתחושת שליחות חשובה, הגוף
שלי דרוך כולו, מוכן לקבל את המתיקות הרכה של השוקולד לתוכו,
פרפרים עליצים מרפרפים בתוך הלב שלי, הראש שלי עובד מהר,
עכשיו, לגשת לארון, לקחת כסא, לעלות למעלה, לפתוח את נייר
הכסף, להגניב מבט. לקחת אותו, לקחת אותו, לבלוע, מהר, לפני
שמישהו יתעורר, לפני שאבא יחזור מהעבודה. מהר, מהר, מהר...

אני טורפת כמו חיה מורעבת. מלקקת עם השפתיים, עם הלשון, כל כך
רוצה להחזיק אותו עוד קצת מתחת ללשון אבל הוא מערים עליי,
מחליק פנימה אל מעמקי הגרון, ואני בולעת אותו בשלמותו.

עוד מעט אמא תתעורר מהשינה ונלך לפארק. אני אתגלש על המגלשה,
ואעשה קולות צוחקים כדי שהיא תתפעל ממני ותשמח. אחר כך אני
אשחק עם דורית קרמן, מכיתה ג'5 למרות שהיא משעממת אותי, כדי
שאמא תחשוב שאני ילדה מאוד חברותית. אחר כך נחזור הביתה, ואבא
יגיע שוב מאוחר ואמא תגיד לו שצריך להסתכל על השעון לפעמים,
ושלה כבר ממש לא אכפת אבל שלא ישכח שיש לו גם ילדה קטנה.

אחר כך אני אלך לישון, אבל הפעם כשאסתגר בשירותים, אני אעשה את
עצמי מצחצחת שיניים ובעצם לא ממש אצחצח, כדי להעמיד פנים
שהשוקולד עדיין שם, בתוך הפה. אני אלך לישון ואדמיין אותו משחק
וקופץ לי בתוך הפה, ממיס את הלשון ואחר כך קופץ מהפה שלי לפה
של אמא וממיס גם אותו וגם את הפה של אבא. כשאני אהיה גדולה,
אני אקנה להם הרבה שוקולדים, וכשיהיו אנשים מאוד  מאוד זקנים
ועייפים, ולא יהיה להם כוח להתנגד, אני אשב איתם ואאכיל אותם
שוקולד מומס בכפית, ואם הם יסכימו להקשיב וישבעו לי באלף מם תף
שלא יגלו לאף אחד, אני אגלה להם את הטריק שלי איך מגישים
בעדינות את השוקולד לפה, בין השפתיים, שומרים עליו טוב טוב
מתחת ללשון ומרגישים איך המתיקות הנפלאה שלו גולשת במורד הפה
אל הגרון והבטן במשך המון המון המון זמן.