בכל בית נורמאלי, פחות או יותר. יש את הבובה הזאת. היא בובה
שבאה בכל מיני גדלים של ילד מגודל כזה עם הבולבול בחוץ. אצלי
בבית יש על הבובה הזו משפט "אני משתין עליך בקשת". אימא שלי
החליטה לשים אותו בשירותים, מן דבר אירוני שכזה. כל הילדות שלי
היה לי מזה קטע מוזר בדמיון, כל פעם שהשתנתי, הבובה הסתכלה
עליי וחייכה. אבל כל פעם. ואם הייתי משתין בקשת, סתם בשביל
האירוניה, היא הייתה גם צוחקת.
   אף פעם לא סיפרתי את זה לאף אחד, כי מי יאמין לי. עד שיום
אחד ביום ההולדת השמונה עשרה שלי היא קמה לתחייה. בהתחלה מזה
נבהלתי, השתנתי על כל הרצפה וברחתי מהשירותים עם הבולבול בחוץ,
מזל שאף אחד לא היה בבית.
אבל הפעם, זה לא נגמר שם. היא החליטה לבוא אחרי. אז היא עומדת
מולי, בקצה החדר, מחייכת שוב. ואני אומר לעצמי "מה יש לך לפחד?
אתה כל כך גדול, והמשתין בקשת כל כך קטן, הוא בטח יותר מפחד
ממך מאשר להפך", אימא שלי הייתה אומרת לי את זה, אבל בהקשר של
ג'וקים.
   המשתין בקשת התקרב אליי ואני לא זזתי, אפילו לא סנטימטר.
טוב, אולי סנטימטר כי הייתי צריך להכניס את הבולבול שלי
לתחתונים שוב. הייתי בטוח שהוא יעשה לי משהו, או שהוא יגיד
משהו גס, הרי את כל החיים שלו הוא עבר בשירותים, מה כבר אפשר
ללמוד שם. הוא פתח את פיו ואמר "החיוך הוא הקו הקצר ביותר בין
שני אנשים" ומאז, המשתין בקשת, שדרך אגב קוראים לו דויד, לא
סותם את הפה. הוא אמר לי שבכלל זה מה שהוא רצה שיכתבו עליו,
ושכל החיים שלו נהרסו בגלל זה. הוא אמר לי שכולם התרחקו ממנו
כי חשבו שהוא ישתין בקשת עליהם, והוא בכלל רצה להגיד לכולם
שהוא לא יעשה את זה אבל כל מה שהוא היה יכול זה לחייך, כי לדבר
אסור לו, ושאם איגוד הבובות ידע על מה שהוא עושה הוא יושמד
לעד.
  נתתי לו לדבר שלוש שעות ככה, אמרתי לעצמי שהוא לא דיבר כל
כך הרבה שנים, שבטח יש לו משהו חשוב לומר. אבל הדויד הזה סתם
אידיוט, רואים שהוא חונך בשירותים. וגם ממש כעסתי עליו שכל
החיים שלי הוא הפחיד אותי כשהוא חייך אליי, ושבכלל, מי נתן
למישהו שחונך בשירותים וכל מה שהוא יודע זה להשתין בקשת את
הרשות לדבר איתי. אמרתי לו שאני אלשין עליו לאיגוד הבובות והוא
התחיל לבכות. אז לקחתי אותו והטבעתי אותו באקווריום של צבי
הים. וגם כרתתי לו את הבולבול, כדי שילמד, שרע יותר תמיד יכול
להיות.