הייתי רוצה לברוח, לברוח מהכל, לחיות חיים טובים כמו שהם
חיים.
זה מה שאני אעשה, חשבתי.
אבל איך עושים את זה? איך חיים, איך חיים טוב? מה השינוי? למה
אומרים שהדברים הכי טובים מקבלים בחינם? תוכיחו לי... מישהו,
אתם לא שומעים אותי צורחת שם?... אני קוראת לכם.
כשאני הולכת ברחוב לא מקבלים אותי, אני רואה את המבטים הקרים
של כולם כלפיי.
זה לא אני... אתם לא מבינים? הכל באשמתו... זה הוא! זה לא
אני... זה לא אני... זה לא... אני.
אני הולכת ברחוב, ורואה את המבטים הקרים שלהם, ואני אפילו כמעט
יכולה לראות מה הם חושבים, הם יודעים מה קרה לי... הם יודעים.
ואני שותקת, כמו שכולם עושים, כמו שהורים שלי אמרו לי לעשות.
הם לא יודעים שבלילה אני לא מסוגלת לשתוק, אני יושבת ומספרת
לכל מי שנמצא שם, מספרת בכדי שזה לא יהיה שם יותר, אני לא
יכולה יותר... בלילות אני מספרת עם בכי בעיניים, והכל בגלל שאף
אחד לא שם, דיברתי לקיר, והוא הקשיב לי... הוא לא הגיב חזרה,
אני משתגעת? לדבר לקירות...? אבל הוא היה שם... הוא הקשיב, הוא
לא ברח ממני כמו כולם.
אתמול יצאתי החוצה, ישבתי בגינה, ראיתי אותו... התעלפתי. הוא
נתן לי את אותו המבט הקר שהוא נתן לי אז, אני לא יודעת איך אבל
התעוררתי בבית החולים, היה לי מזרק ענק ביד אחד, וצינור באף.
כנראה שזה היה יותר חמור משזה היה... שאלו את ההורים שלי אם
עבר עלי איזה משהו ממש קשה... כי הם אמרו שממש התעלפתי והיה לי
חסר משהו... אין לי מושג, לא הקשבתי... זה לא עניין אותי. כל
מה שחשבתי היה למה לא יכולתי למות שם. אם כבר התעלפתי אז למה
לא עד הסוף...?
ההורים שלי נלחצו, והתחילו לתרץ תירוצים. הם אמרו... דברים כמו
"הלימודים מתחילים עוד מעט, אולי זה זה?" "יוסק'ה מה אתה
חושב?" אני ידעתי את האמת... הם כל כך עלובים, באלוהים כמה שהם
עלובים.
אני... איזבל בת 15, דרך אגב... לא חשבתי שזה יעניין אתכם...
לא חשבתי על זה בכלל... אולי כשתבינו מה קרה.
אני לא מסוגלת לדבר על זה... לא מסוגלת לחשוב על זה, זה לא
בורח לי מהראש אפילו לא לשניה.
אני רוצה שיהיה לי טוב, אבל אתם לא קיר נכון?... אני יכולה
לספר לכם בלי שתברחו?
יודעים מה? על הזין שלי, אני אספר מה שאני רוצה למי שאני
רוצה...
אז זה מה שקרה לי - הוא היה חבר שלי, היינו ביחד כבר חודשיים
והיה לי טוב איתו. אף פעם לא אהבתי אותו, אבל הוא עשה לי טוב.
תמיד היינו עושים דברים. זה לא הפריע לי. אבל כנראה שמה שהיינו
עושים לא היה לו מספיק. הוא בן 18, והוא היה הכי מדהים אלי
בעולם. פעם, הוא היה...
יום אחד באתי אליו, והתחלנו לדבר. דיברנו על הכל, והוא התחיל
לדבר על סקס. ואמרתי לו, שאני לא מוכנה וכאלה. והוא שיחק אותה
כאילו זה מעניין אותו. לא ידעתי שהוא היה מסומם באותו רגע והוא
לא דיבר איתי על זה סתם, הוא דרש את זה ממני. אמרתי לו שאני לא
מוכנה בשום פנים ואופן! לא מוכנה.
הוא התחיל לגעת בי במקומות שהוא אף פעם לא נגע בי... הוא קרע
את הבגדים שלי מעלי, הוא... הוא אנס אותי. זה היה הכאב הכי
כואב שהרגשתי בחיים שלי, פיזית ונפשית... פשוט שכבתי שם
והדמעות לא הפסיקו לרדת, לא ידעתי מה לעשות... לא נאבקתי...
צרחתי בראש שלי, חיפשתי משהו מסביב, לא מצאתי כלום... ניסיתי
להתחמק ממנו בהתחלה ולא הצלחתי...
כשזה קרה חזרתי הביתה ברגל. וכשחציתי את הכביש לא הסתכלתי
בכלל, קיוויתי להידרס... קיוויתי שאני אמות. חזרתי הביתה,
הפנים שלי היו נפוחות מבכי, נשכבתי במיטה... הסתכלתי על התקרה
שעות... בלי לזוז... בלי להפסיק לבכות... בלי לחשוב על איך אני
מסיימת את החיים שלי.
הכל היה חרא, כבר לא הייתי מגיעה לבית ספר, התדרדרתי בלימודים
דרסטית... ככה במשך 4-5 חודשים של חוסר אכפתיות לחלוטין... לא
הייתי מסוגלת לזוז... לא הייתי מסוגלת לדבר... לא הייתי מסוגלת
לעשות שום דבר, חוץ מלבכות ולחפש דרכים לסיים את הכל.
יום אחד פשוט היה לי נמאס והלכתי וסיפרתי הכל לאמא שלי... היא
הייתה בהלם. היא התחילה לבכות... בחיים לא ראיתי אותה ככה,
אפילו אבא שלי בכה, היא סיפרה לו... הבית שלי נהיה גיהנום על
פני האדמה... הם הקשו עלי כל כך... הם לא הסכימו שאני אספר לאף
אחד. אני לא האמנתי עליהם, שהם יהיו כאלה. פאקינג אנסו אותי
וזה מה שהם אומרים לי?
לא היה לי עם מי לדבר, לא היה לי למי לפנות, אני כל כך לבד פה,
כל כך חסרת יכולת מעש.
אז עכשיו אתם קוראים את המכתב שלי... מכתב ההתאבדות שלי וכנראה
שאם אתה קוראים את זה אני כבר לא פה... ואני מצטערת. אף אחד לא
היה שם בשבילי,
להתראות.