קראו לה צוף והיה לה אופי כזה, אופי חצי ג'ינג'י שכזה. טוב,
היה לה באמת שיער ג'ינג'י מתולתל שכיסה את אוזניה וגם הסתיר
חלק ממצחה, ולמרות שהיו לה גם כמה נמשים, שכיסו את אפה ואפילו
מעט על לחייה, היא בכל זאת הייתה רק חצי ג'ינג'ית. מדוע? אתם
וודאי שואלים. כיוון שנכון שהיא הייתה יכולה להתרתח די
במהירות, בעיקר על דברים שבאמת היו מכעיסים, כמו למשל בפעם
ההיא כשעידן, מהכיתה שלה, חטף מידיה את היומן הסודי שלה והחל
להקריא אותו בקול לכולם. כשהיא תפסה אותו היא מייד הנחיתה עליו
סטירה מצלצלת, ולפני שהספיק להבין, עוד אחת בלחי השנייה. עידן
ההמום הרים את ידו בכדי להחזיר לה אך צוף לא נבהלה אלא הביטה
אליו בעיניים זועמות, רושפות אש וגיצים. עידן הוריד את ידו,
פלט לעברה שבפעם הבאה שהיא תעשה את זה היא תחטוף, וזרק את
היומן אל הרצפה. אבל מאז הוא כבר לא ניסה לחטוף יותר את יומנה.

גם כאשר היו קוראים לה - ג'ינג'ית, או "נמשונית", או בילבי, זה
היה קצת מכעיס אותה. אומנם היא קראה את הסיפור על בילבי ואהבה
אותו מאוד, בייחוד משום שבילבי הייתה חיה לה בארץ צפונית
רחוקה, וצוף אהבה לדמיין לעצמה ארצות רחוקות.
היא גם לא כך כל אהבה כשהיו קוראים לה בשם צופייה, שהיה שמה
המלא.  
אך כפי שצוף הייתה מסוגלת להתלהם ולרגוז, כך היא גם הייתה
יכולה להיות שקטה וחולמנית. היא הייתה יכולה לחלום בכיתה,
באמצע השיעורים המשעממים, או בחדרה, בזמן הכנת שיעורי הבית,
שהיו שייכים כמובן לאותם שיעורים משעממים. אך המקום האהוב עליה
ביותר לחלומות היה כמובן הגן השומם והקטן שמול הים, לא רחוק
מביתה. לא היו בו עצים, בגן הזה, רק שיחים גדולים ויבשים. וגם
מתקני שעשועים לא היו בו כלל, רק ספסלי עף שפוזרו בין המפלסים
המדורגים שלו, שירדו היישר אל הטיילת. כל הספסלים פנו אל הים,
וכך גם הקישוט היחיד שהיה בגן הזה- פסל ברונזה של מלאך, שניצב
לו בקצה העליון של הגן, ממש בסמוך לרחוב הירקון הסואן.   צוף
אהבה לשבת בגן הזה, לפעמים אפילו במשך שעות שלמות, ואף אחד
שהכיר אותה לא הבין מה היא כל כך אוהבת בגן הזה, שבאמת בהשוואה
לגנים אחרים בעיר, היה גן פשוט למדי, ואף משעמם, גן כזה שרק
אנשים בודדים ועצובים היו באים לשבת על ספסליו ולהביט אל הים
שנפרש מולם, ואל שקיעותיו, שתמיד נראו להם שקיעות בודדות
ועצובות. ואף אחד לא ידע, אפילו לא אביה של צוף, ואפילו לא
תום, שהיה החבר הטוב ביותר שלה, את הסיבה האמיתית לכך שהיא כל
כך אוהבת לשהות בגן הזה. הסיבה הייתה שלפעמים, בייחוד אם לא
היה אף אחד אחר בגן, ובייחוד לאחר השקיעה, המלאך,זה שניצב בקצה
הגן, היה מדבר אליה, אל צוף, ומספר לה כל מיני דברים וגם מקשיב
לסיפורים שלה. פעם הוא אפילו סיפר לה שלגן הזה קוראים גן
לונדון, וכשהיא שאלה אותו מדוע דווקא גן לונדון, הוא השיב לה
שזה משום שפעם, לפני הרבה מאוד שנים, היו כאן גם הרבה חיילים
מאנגליה, ובאותו זמן הייתה מלחמה מאוד קשה באירופה ובעצם בעולם
כולו והמטוסים הגרמניים היו מפציצים את אנגליה כל יום וגם
לונדון, עיר הבירה הגדולה והיפיפייה של אנגליה, הופצצה מאוד
קשה במשך תקופה מאוד ארוכה אז מכיוון שבדיוק הקימו את הגן הזה
באותה תקופה החליטו לקרוא לו לונדון, לכבוד העיר הזו והעמידה
האיתנה של תושביה בזמן ההפצצות.  
אבל הסיפור שלנו מתחיל בעצם ביום הראשון של החופש הגדול. הוא
מתחיל כשצוף יצאה מביתה, מוקדם בבוקר, חצתה את גן לונדון השומם
ועברה על פניו של המלאך הדומם. עברה בזהירות את כביש הטיילת
וירדה למטה אל החוף. היא חלצה את סנדליה והלכה לאיטה עד שהגיעה
אל החול הבוצי הזה שכבר נשטף על ידי קצוות הגלים.  היא נתנה
לאותם גלים להרטיב את כפות רגליה היחפות, ואז עצמה את עיני
הדבש שלה ולקחה נשימה ארוכה של ים, וגלים, וחופש.  והיא ידעה
את מה שיודעים בעצם כל הילדים כמוה, ואין זה משנה מתי הם חיו,
או היכן - שאין כמו ביום חופש ראשון על שפת הים הכחול הזה.
ואחרי שהוציאה את אוויר הנשימה הארוכה שלקחה, היא הסתובבה
וסקרה במבטה את כל החוף.  היו בו מעט אנשים בשעת בוקר כזו, וגם
בכביש לא נעו מכוניות רבות. מצפון לה היא יכלה לראות את מלון
הילטון הזקן והבודד, ומעליו ארובת רידינג המפויחת.  ממולה
ניצבה לה השגרירות האמריקאית. צוף לא ידעה בדיוק בשביל מה צריך
שגרירות, אבל פעם סיפר לה המלאך שכאשר נכנסים לשגרירות שכזו אז
נמצאים בעצם בחוץ לארץ - מי שנכנס לשגרירות ההודית, למשל, יהיה
בהודו. מי שנכנס לשגרירות השוויצרית יהיה בשוויץ, ומי שנכנס
לשגרירות האמריקאית, יהיה כמובן באמריקה הגדולה. צוף אף פעם לא
הייתה בחוץ לארץ, ובגלל זה היא הייתה מדמיינת את כל אותן
ארצות. אבל המלאך היה מספר לה הרבה על כל מיני ארצות רחוקות
ומופלאות, כמו למשל אותן ארצות צפוניות של בילבי.
וכשצוף הביטה לכיוון דרום היא יכלה לראות את בתיה העתיקים של
יפו.  וכשסיימה לעבור במבטה על החוף היא הסתובבה שוב והביטה אל
הים השליו. היא ראתה אונייה גדולה אחת באופק. היו גם כמה סירות
קטנות ששיטו להן סמוך לחוף.  צוף ניסתה לחפש במבטה את סירת
הדייגים של אבו-ג'מיל. אבו-ג'מיל היה דייג מיפו. הייתה לו
משפחה גדולה עם הרבה ילדים, וצוף הכירה אותו ואת כל משפחתו, כי
הוא היה ידיד ותיק של אביה.  צוף אהבה לבקר בביתו של
אבו-ג'מיל, ובייחוד היא אהבה את הארוחות שאשתו של אבו ג'מיל,
טמילה, הייתה מכינה ומגישה.
היה דבר מה מיוחד במאכלים שהיו מוגשים בביתו של אבו- ג'מיל,
ולא משנה אם היו מלוחים, מתוקים או קצת חריפים. צוף לא ידעה
בדיוק מה שה אבל היה משהו באותם ריחות וטעמי תבלינים, משהו
שתמיד הזכיר לה ריחות, וטעמים, וקולות של סמטאות צרות בערי נמל
מרוחקות, כאלו ששכנו מעבר לים, אפילו שצוף כמובן מעולם לא
ביקרה בעיר שכזו מעבר לים.
גם אימא של צוף, כשעוד הייתה בחיים, אז היא הייתה מכינה מדי
פעם בימי שישי מאכלים שכאלו. אבל אימא שלה הגיעה בכלל מאירופה
והיא לא כל כך הייתה מצליחה לגרום לכך שלמאכלים שלה יהיו את
אותו טעם מיוחד ואותם ריחות חמים וחזקים, כמו שהיו במאכלים של
טמילה.  זה תמיד היה מייאש את אימא של צוף, אבל צוף, וגם אבא
שלה, תמיד היו מנחמים את אימא ואומרים לה שלעוגות השוקולד שלה
ובייחוד למרק העוף, שתמיד הייתה מכינה בחורף, פשוט אין
מתחרים.
צוף זכרה שכשהייתה קטנה היא כל כך אהבה את מרק העוף של אימא,
וכעת כאשר היא הביטה אל הים הכחול והרך שלפניה, עלו בה כל מיני
תחושות שהיו רכות ונעימות כמו הים הזה, והן שילבו בתוכן
זיכרונות נעימים ועצובים, של מרק עוף קסום ומיוחד, שטעמו נעשה
מעודן שבעציים כאשר הוא מוגש ביום חורפי וגשום, כשבחוץ נושבות
רוחות חזקות, והשמיים מכוסים בעננים כבדים, וגשם חזק יורד,
והים סוער.
וכך, תחושה רכה רודפת תחושה נעימה, וזיכרון עצוב נולד מתוך
זיכרון נעים, וצוף נשכבת לה על החול החם ונושמת את האוויר
הכחול הזה, של אמצע הקיץ ושל תחילת החופש, והזיכרון של אותו
מרק עוף מעלה בתוכה דווקא געגועים אל החורף, אך במחשבה הבאה
שחולפת בראשה היא נזכרת שוב שבעצם כעת זהו היום הראשון של
החופש הגדול, ובכל זאת (וזה כבר נכתב מקודם) - אין כמו יום
חופש ראשון על שפת הים הכחול הזה, ולא משנה בן כמה אתה או היכן
את גרה.
וגם צוף חושבת על כך והמחשבה הזו משמחת אותה מאוד וכבר מתחשק
לה לקום על רגליה ולהתחיל לרוץ לאורך שפת הים, עד שתתעייף
ותיאלץ ליפול ולשכב שוב.
וכשהיא מרימה את ראשה בכדי לקפוץ היא רואה, לפתע ופתאום -
אותו!
הוא יושב לו שם, על החול החם, ראשו הקטן מביט בה ואוזניו
זקופות, זנבו זז במרץ רב מימין לשמאל, והוא מסתכל עליה בעיני
דבש חומות כאלו ומתוקות, כמעט כמו עיניה שלה. ויש לו פרווה
חומה ורכה. ואז היא קוראת לו בצקצוק שפתיים והוא תיכף מתרומם
ורץ אליה בשמחה ומתחיל ללקק את פניה העליזות. והיא כבר מתחילה
לצחוק ולהרחיק אותו ממנה אבל הוא, עקשן שכזה, חוזר ושוב מלקק
אותה.
ואז הוא מתעטש, כנראה מהתרגשות, ומתחיל לרוץ סביבה ולהקיף אותה
במעגלים, ושוב פעם נעצר ומביט בה בעיני הדבש האלו שלו, מכשכש
בזנבו.
וצוף מביטה בו, עדיין אינה מבינה איך הגיע לכאן ומה בעצם
הכלבלב הזה רוצה ממנה, אבל אז שמחה גדולה ממלאת את ליבה על כך
שמצאה אותו, או שיותר נכון - הוא מצא אותה. ואז היא קופצת על
רגליה, כפי שנתכוונה לעשות לפני שנתקלה בו, ולוקחת את הגור הזה
איתה ומתחילה לרוץ, ולרוץ, ולרוץ.
לרוץ לאורך שפת הים, מהר ככל שהיא יכולה.
והיא רצה כך עד שמגיעה לשכונה אחת, שכמו ביתה שלה, סמוכה גם
היא לים. והיא נכנסת אל השכונה וממש טסה בין הבתים הקטנים, עד
שמגיעה לבית נמוך בעל גג רעפים אדום.  שם היא נעצרת, מתנשפת
ונושפת, כשהגור החמוד עדיין בידה.  היא דופקת על הדלת וממתינה.
את הדלת פותחת אנג'לה - אישה גבוהה ורזה, בעלת שיער תלתלים
זהוב, וכשהיא מבחינה בצוף היא מחייכת ואומרת, במבטא אנגלוסאקסי
- הו, מה שלומך, האני? ומה יש לך ביד ? הוו, איזה פאפי חמוד!
את מצאת אותו?
צוף רוצה לענות אך אנג'לה כבר מסובבת את ראשה לאחור וקוראת -
תומס, קום היר, יש לך אורחת.  והנה תום  מופיע בפתח הבית
ומחייך ואומר- אהלן צוף, וואו, מה זה?! איפה מצאת אותו?
והנה שניהם רצים בחזרה אל שפת הים, ושם מניחה צוף את הכלבלב על
החולות החמימים, וברגע שרגליו נוגעות בקרקע החולית הוא שוב
מתחיל לרוץ ולהשתובב, ולהתגרד וללקק.
וצוף מספרת לתום שלא היא מצאה אותו אלא הוא מצא אותה. ומה השם
שלו? שואל אותה תום.
לתום יש עיניים כחולות ושיער זהוב,בדיוק כמו לאימו. תום סיפר
פעם לצוף שהוא נולד באמריקה הגדולה, אבל הוא כבר לא זוכר משם
דבר, כי הוא היה מאוד קטן כשההורים שלו לקחו אותו לכאן.
כעת חושבת צוף על שאלתו של תום ואומרת שבעצם אין לגור שם. ואז
שניהם מתיישבים על החול ומתחילים לחשוב על שם הראוי לכלבלב
הקטן הזה.
אפשר לקרוא לו חומי, או... ג'ינג'י, אומר טום. כי יש לו פרווה
בצבע חום-ג'ינג'י כזה, קצת כמו הצבע של השיער שלך.     האמ,
לא! פוסקת צוף.  אני לא אוהבת לקרוא לחיות בשם של צבע הפרווה
שלהן. זה כמו שהיו קוראים לך בלונדי, בגלל השיער שלך...    
טוב, אז אולי.. אולי... הא, אני יודע - קילר!
קילר זה רוצח באנגלית.  לשכנים שלנו יש כלב בוקסר גדול ומפחיד
בשם הזה.   תגיד, השתגעת?!
הכלבלב הקטן הזה נראה לך כמו רוצח??     טוב, אז אולי... נקרא
לו "מריח למרחוק"?
איזה מין שם זה מריח למרחוק??   נו, זה מין שם אינדיאני כזה...
    נו, באמת! זה כמו שהיו קוראים לך "עין כחולה" בגלל הצבע
של העיניים שלך, ואז כשהיו רוצים לצחוק עליך בכיתה היו קוראים
לך "פנס בעין"... וצוף מתחילה לצחוק ממה שאמרה הרגע עד שתום
קורא אליה בכעס- טוב,בסדר.נמאס לי! אז תחשבי את על שם אם את כל
כך חכמה. אני חוזר הביתה!
היי! צועקת צוף לפתע. מה הוא אוכל שם?!  והיא קמה ושניהם רצים
אל הכלבלב שלועס דבר מה שמצא בחול.  תוציאי לו את זה מהפה. זה
יכול להיות רעל. אולי מישהו מפזר כאן רעל כי הוא לא אוהב כלבים
משוטטים. יש אנשים כאלו שסתם... שום רעל, מפטירה צוף. זו סתם
סוכריית טופי שהייתה זרוקה פה. זה מצחיק, כלב שאוהב טופי...
זהו!!  מה? שואל תום.   טופי! נקרא לו טופי! הוא הרי אוהב
סוכריות תופי, אז ככה נקרא לו.     טופי? שואל תום.  אבל זה
דבילי. ואם הוא היה אוהב גויאבות אז היינו קוראים... אבל צוף
כבר אינה מקשיבה לו אלא מתחילה לרוץ  אחרי הכלבלב- טופי, הי
טופי.. בוא לכאן טופי, טופי בוא...    וטופי נעצר ומביט בה,
ואז פותח בריצה, לשונו האדומה והקטנה משתרבבת מפיו, וכשהוא
מגיע אליה הוא מתרומם ומניח את שתי כפות רגליו הקדמיות על
רגליה ומלקק את ידיה.
ואז צוף מתחילה לרוץ במהירות וטופי רץ אחריה, במהירות גם כן,
ורק תום משתרך אחריהם וצועק-
היי, חכו לי! הי, צוף, אל תרוצי כל כך מהר, חכייייי...
בערב צוף לקחה את טופי הביתה. בדיוק אז חזר אבא מהעבודה. הוא
היה עייף למדי אבל הוא שמח לראות את צוף, ולמרות שהוא הופתע
למראה הכלבלב החדש שלה הוא בכלל לא כעס. להפך. הוא רק ווידא עם
צוף שהיא מבינה שתצטרך לטפל בו, להוציא אותו החוצה מספר פעמים
ביום, וגם לרחוץ אותו מדי פעם.    בטח שאני מבינה, אבא.  אני
אקח אותו כבר עכשיו לאמבטיה וארחץ אותו.
והם עלו במדרגות לדירתם הקטנה.  ולאחר ארוחת הערב, צוף מכניסה
את טופי לאמבטיה ורוחצת אותו טוב-טוב, ומסבנת את פרוותו הרכה,
ואת רגליו הקטנות, וגם מנקה את אחורי אוזניו, וישבנו וזנבו.
ואחר כך היא עוטפת אותו במגבת, שאבא הביא לה במיוחד בשביל זה,
ולוקחת אותו לחדרה ומניחה אותו במיטה, מתחת לשמיכות, ונכנסת גם
היא ומחבקת אותו חזק, ואז היא מספרת לו על ילדה אחת שקראו לה
דורותי, והיא חייה בקנזס הרחוקה. וגם לה היה כלב בשם טוטו, וגם
הוא היה קטן כמו טופי.  והיא וטוטו היו לבד בבית כשהגיעה סופת
טורנדו חזקה, ולקחה איתה את כל הבית אל ארץ אחרת, שבה חיים
גמדים חמודים.  ויש גם מכשפה רעה שרוצה לחסל את דורותי ואת
הגמדים. ודורותי חייבת להגיע ילד עם טוטו לקוסם של הארץ הזו,
שנקראת ארץ עוץ, כדי שיחזיר אותה הביתה.  ולפני שצוף מספיקה
לספר לטופי על הרפתקאותיה של דורותי בדרכה לקוסם, היא כבר
נרדמת.  גם טופי נרדם.
בעצם הוא נרדם כבר בחלק של סופת הטורנדו כי הסיפור הזה לא כל
כך מעניין אותו.  
בבוקר מוקדם צוף מתלבשת ויוצאת עם טופי למטה. היא לוקחת אותו
במורד הרחוב עד שהם מגיעים אל גן לונדון.  הגן עדיין שומם
וספסליו עדיין מיותמים מאנשים.  צוף משחררת את טופי שירוץ קצת
בגן, וגם יעשה את כל מה שכלבלב כמוהו צריך לעשות מוקדם בבוקר.
כעבור זמן מה היא קוראת לו ומרימה אותו שוב בידיה ואז ניגשת אל
פסלו של המלאך.
הפסל הנו חסר פנים. רק ראשו נישא כלפי מעלה. וזוג כנפיו
מרוחקות מעט מהגוף, ונדמה כאילו הן מתנופפות ברוח.
צוף נעמדת מולו.  תראה, היא קוראת לו.  תראה מה מצאתי! או יותר
נכון - את מי מצאתי...
טופי  נמצא כעת סמוך לפניה של צוף והוא מתחיל ללקק אותה, והיא
מעווה את פניה וקוראת - פוי, איזה ריח יש לך מהפה! מה אכלת
כשהסתובבת עכשיו בגן!?  זה בטח לא היה סוכריית טופי!
ואז לפתע נשמע צחוקו העדין של המלאך.  הוא אומר לצוף, בקולו
הרך, כי אם היא מצאה את טופי כבר ביומו הראשון של החופש, הרי
שזה אומר שיהיה לה חופש מאוד מיוחד ויפה.  צוף מהנהנת בהסכמה.
היא שואלת את המלאך אם יש לו תוכניות מיוחדות כלשהן לחופש, ואז
המלאך שוב פורץ בצחוק הפעמונים שלו ומשיב לה שהוא מאוד ישמח
לשוחח עימה בחופש ולספר לה סיפורים.
אבל את זה אתה תמיד עושה, אומרת צוף.   נכון, משיב המלאך.  אבל
הפעם אלו יהיו שיחות וסיפורים של חופש.   והתשובה הזו דווקא
נראית הגיונית לצוף, והיא מחייכת אליו, ואז היא אומרת לו שהיא
יורדת קצת עם טופי אל החוף ושהיא תחזור עוד מעט.