היה זה בוקר יום שישי. דרור גייטלין, תלמיד כיתה י"ב בתיכון
"יצחק רבין" שבכפר-סבא, החל מפלס את דרכו בין נחיל התלמידים
שזרם במסדרונות, עת נשמע צלצול הפעמון. דרור לא היה גבוה
במיוחד, רזה, שערו היה שטני והשתלב היטב עם עיניו הכחולות ואפו
הגדול קמעה. כל אלה יצרו תווי פנים שלווים ועדינים. הוא נכנס
לכיתה 805 והתיישב ליד חברו לכיתה, אילן צורי, נער גבוה ורזה,
עם שיער שחור כלילה ועיניים חומות כאדמה. פניו היו מרובעות
והיה לו סנטר קצר ותקיף. "הי דרור, מה שלומך?" שאל אותו אילן
בלבביות. "שלומי טוב", השיב דרור, "ואצלך?", "השבח לאל", ענה
לו אילן.
אילן ודרור היו יותר מחברים לכיתה. הם היו חברים מאוד טובים,
ממש כמו אחים. בזמן שדרור ואילן הוציאו את המחברות שלהם, נכנס
עופר, המורה לתנ"ך, לכיתה. "בוקר טוב, י"ב 10", בירך אותם.
"הבוקר נלמד על חוק העבד. פתחו בבקשה את ספרי התנ"ך שלכם
בשמות, פרק כ"א".
כעבור חמישים דקות נשמע שוב צלצול הפעמון, הפעם כדי לבשר על
הפסקת הבוקר. דרור ואילן יצאו מן הכיתה אל חצר התיכון. הם
התיישבו על הדשא הנעים והרך, כשהשמש הבהירה של תחילת ספטמבר
מחממת את עורפיהם. מזג-האוויר היה קיצי וחם. שניהם הוציאו
סנדוויצ'ים עטופים בנייר. "היה שיעור מעניין", אמר דרור, "אני
מאוד אוהב תנ"ך". "כן, זה גם אחד המקצועות החביבים עליי", השיב
אילן.
" אלוהים עשה בחכמה כשחוקק את חוק העבד", אמר דרור בהערכה.
דרור הוציא מן הילקוט הכחול שלו ספר תנ"ך, ופתח אותו בשמות,
פרק כ"א. "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי
חינם", הקריא דרור את הפסוק הראשון בפרק. "המשמעות של הפסוק
הזה ברורה", אמר אילן בנינוחות, תוך-כדי שהוא מעביר את כף-ידו
קדימה ואחורה על הדשא, ואז הכניס אותה עמוק יותר באדמה. "ובכן,
כל אחד צריך להשתחרר מהעבדות שלו ולצאת לחופשי בשלב מסוים",
אמר דרור בחיוך ושיחרר צחוק קצר וקל. הוא המשיך להקריא: "אם
בגפו יבוא בגפו יצא אם בעל אישה הוא ויצאה אשתו עמו". "הרי
האישה והמשפחה של העבד לא צריכים לסבול בגלל השעבוד של הגבר",
נתן דרור ביאור משלו לפסוק. "מוטב לכולם שיצאו לחופשי כמה
שיותר מוקדם", הוסיף בארשת פנים רצינית.
בסוף יום הלימודים, יצאו אילן ודרור את שער התיכון והלכו
יחדיו, זה לצד זה, לכיוון ביתו של אילן, על-מנת לאכול צהריים
ולהתכונן ביחד למבחן חשוב. "אתה מגיע מחר לטיול?" שאל אילן את
דרור. "בוודאי", השיב דרור בנימה של ביטחון. "ומדוע אתה חושב
שאני אפספס את הטיול הזה?", נימת הביטחון שבקולו התחלפה
לתמיהה. "חשבתי שאולי בגלל המבחן, תוותר על הטיול בשביל ללמוד
עוד קצת..." ענה אילן בהיסוס ואף מעט בגמגום. "מה פתאום, אני
מחכה כבר חודשים לטיול לגלבוע", חתם דרור את הדיאלוג בפסקנות.
שניהם אהבו מאוד לטייל, מה שנתן בליבם מקום רב לאהבת הארץ. הם
היו חברים בחוג מטיילים, ויצאו לטייל לפחות פעם בחודש. דרור
תמיד הרגיש משוחרר וחופשי בחיק הטבע, ואילן הרגיש מחובר מאוד
לאדמה עליה הלך.
לאחר הליכה ממושכת של עשרים דקות, הגיעו שני החברים לביתו של
אילן, שהיה באזור הדרומי של כפר-סבא. שלט גדול "למכירה" עמד
בחזיתו. אילן פתח את השער ונכנס, כשדרור אחריו. אילן צלצל
בפעמון הדלת, וצעקה בקול נשי, "רגע!", נשמעה מן העבר השני של
הדלת. אילן שיחק עם האדמה הלחה שבעציץ שליד הדלת בזמן שאמו,
שרון, פתחה לו את הדלת. "שלום מתוק, מה שלומך? איך היה היום
בבית-ספר?", שאלה בחיוך תוך-כדי שחיבקה את בנה. "היה נחמד",
ענה אילן והמשיך, "היה לנו היום שיעור מעניין בתנ"ך על חוק
העבד." דרור נכנס אחרי אילן לתוך הבית. "טוב לראות אותך", אמרה
לו שרון בחביבות. "שבו בשולחן, ארוחת הצהריים כבר מוכנה".
הם סיימו לאכול ועלו לחדרו של אילן, והחלו ללמוד במרץ לקראת
המבחן החשוב במתמטיקה בשבוע הבא, שיקבע כמה יחידות לימוד
ילמדו. דלת החדר הייתה פתוחה, ומלמטה הם יכלו לשמוע את שרון
מדברת בטלפון. שניהם היו מרוכזים מאוד בתרגילי הטריגונומטריה
והחשבון הדיפרנציאלי המסובכים שלפניהם, אך דרור הצליח בכל-זאת
לקלוט שברי משפטים מדבריה: "כן, מוצאי שבת בתשע תוכלו לראות את
הבית... נתראה מחר... שבת שלום מאיה, להתראות".
דרור הניח את העיפרון ונשען אחורה בכיסאו. "מתי אתם עוברים
לבנימינה? עוד זמן קצר, לא?" הוא שאל את אילן. אילן לא ענה
בהתחלה. הוא שיחק עם העיפרון בידו, ואז הניח אותו והפנה
באיטיות את פניו לדרור. "אני לא מתכוון לעבור לשום-מקום", אמר
בהחלטיות, אפילו בתקיפות. "אל תגיד לי שאתה עדיין מתכחש לזה",
השיב דרור בנזיפה, "אמא שלך אמרה לי שלקח לה המון זמן לזכות
במשרה בפארק התעשייה בקיסריה. ככה יהיה לה יותר קל לפרנס אותך
ואת אחיותיך". "לא משנה לי!", קולו של אילן היה כעת תקיף עד
כדי פחד. "אני אוהב את המקום הזה. גדלתי כאן. כל החברים שלי
כאן. הזיכרונות שלי. אני פשוט לא מוכן לעזוב! אפילו בולדוזר לא
יזיז אותי מכאן!". "אתה צריך לתת יותר חופש למחשבה שלך", דרור
לא נכנע, ""תחשוב על אמא שלך, על כל הצער והכאב שנגרמו לה
בעקבות הבגידה של אבא שלך, הגירושין, העובדה שהוא הצליח להתחמק
מתשלום מזונות, המצב הכלכלי הלא קל שנקלעתם אליו. המשרה והמעבר
הזה יעזרו לכולכם. נכון שתעזוב, נכון שזה יכאב, אבל זה למען
עתיד טוב יותר, לך, לשרון ולאחיותיך הקטנות." אילן נאנח אנחה
עמוקה. "עזוב, אתה פשוט לא מבין. שום עתיד ושום בן-אדם לא
שווים את מה שיש לי פה", השיב, הפעם בעצבנות."אני הולך
לשירותים, אני חוזר עוד חמש דקות", אמר אילן וקם מכיסאו.
אחרי שיצא, שמע דרור את קול צעדיה של שרון במדרגות. היא נכנסה
לחדר. היא הייתה בת שלושים ותשע, ונאה מאוד לגילה. כמו בנה, גם
היא הייתה גבוהה, אבל קצת מלאה, אם כי לא יותר מדי. שערה היה
שחור גם-כן ועיניה חומות, אך בהירות יותר משל בנה ובעלות גוון
ירקרק. "הכל בסדר, דרור?", שאלה באותו יחס של חיבה שתמיד
התייחסה אליו. "חסר לך משהו? רוצה משהו לשתות?". "אני אשמח
לכוס של דיאט קולה, בבקשה", השיב דרור. "אין בעיה", אמרה שרון,
וכעבור דקה כבר הביאה לו את כוס השתייה. "תודה", אמר דרור,
ולאחר שתיקה קצרה המשיך, "הוא כבר הרבה זמן ככה? אילן, אני
מתכוון". שרון נאנחה, התיישבה בכיסאו של אילן והביטה בעיניו של
דרור. "מאז שהתחלתי לדבר על מעבר הוא מתנהג בצורה הזו", אמרה
בעצב, "הוא לא מבין שזה יהיה טוב לכולנו. זה נדמה שהנפש שלו
כבולה בשרשראות ברזל למקום הזה ולא מצליחה להשתחרר ממנו". היא
המשיכה במונולוג שלה. "ניסיתי מאות פעמים לשכנע אותו. עברתי על
כל השיטות. התייעצתי כמעט עם כל פסיכולוג באזור השרון. כל
קרובי המשפחה, כל החברים, כולל אתה, כולם מנסים להסביר לו
שנכון, זה כואב, וקשה ועצוב, אבל בסוף זה ישתלם, וכלום, פשוט
כלום לא עוזר. ראשו וליבו כמו אטומים, ושום דבר לא חודר פנימה
ומשחרר אותם". לדרור לא היה מה להגיד לה כל משפטי העידוד שעברו
בראשו נשמעו נדושים ובנאליים. למרות זאת, כבדרך מיסטית, הרגישה
שרון בתמיכה שהוא מעביר לבנה ומבקש להעביר לה. "בכל אופן, תודה
על כל העזרה והתמיכה שאתה נותן לבני. אני מאוד מעריכה זאת".
"על לא דבר", מלמל דרור בקול רפה, כששרון הניחה יד אימהית על
ראשו.
דרור ואימו יצאו משער ביתם ונכנסו למכונית. לאחר נסיעה של חמש
דקות הם הגיעו לצומת כפר-סבא-רעננה צפון. "תהנה בטיול, מותק",
אימו של דרור נפרדה ממנו בנשיקה. לאחר זמן לא רב הגיע
האוטובוס. דרור לא יכול היה שלא להרגיש את המתח בינו לבין אילן
בגלל אירועי אמש. דרור החליט להתעלם ממתח זה, שלא הפריע לו
ליהנות מהנוף הנהדר של "העמק הנעלם" בגלבוע, ומהסיפורים על
הקרב האחרון של שאול ויהונתן בפלישתים, ועל "נופלים ההולכים
ראשונה". כשעצרו לאכול על הגלבוע, התיישב דרור ליד אילן. הוא
נשם נשימה עמוקה לפני שאמר: "לא תוכל להמשיך כך לנצח, אתה
יודע". אילן הגיב בשתיקה. "תחשוב על זה בצורה פרגמאטית לרגע",
דרור החליט שלא להרפות, "אמך ואחיותיך יעברו לבטח. ומה איתך?
הבית יימכר, אין ספק. לא נראה לי שמי שיקנה אותו ירצה אותך
בפנים. תגור ברחוב? אתה לא תוכל למנוע את זה. תשלים עם זה.
תישאר לצד המשפחה שלך". אילן הביט באדמה ועדיין לא פצה את
פיו.
כעבור שבוע הגיע דרור לביתו של אילן. מחוץ לבית חנתה משאית
שעליה היה כתוב "בורוביץ' הובלות". אנשים עם חולצה שעליה אותו
כיתוב הכניסו לתוכה ארגזים, טלוויזיה, ספות ורהיטים שונים
שהוציאו מתוך הבית. דרור התקרב לדלת וראה את מיטל, אחותו בת
החמש-עשרה של אילן. "שלום מיטל", אמר דרור, "איפה אילן?", אך
השאלה הייתה מיותרת. נדמה שאת הבכי מהחדר למעלה היה ניתן לשמוע
למרחקים. "אני לא רוצה לעזוב", בכה אילן ללא הפסק. "הזכרונות
שלי, כל החיים שלי, הכל כאן". "אני יודעת שזה כואב לך", שרון
אימצה אותו חזק אל גופה, ודיברה בקול חנוק מדמעות. "וזה כואב
גם לי, אבל אתה חייב להבין שאנחנו חייבים לעשות את זה - בשביל
חיים יותר טובים". דרור ניגש אל שניהם, והניח יד מנחמת על כתפו
של חברו הטוב.
יום למחרת ארגן דרור לאילן מסיבת פרידה, יחד עם כל חבריהם.
לאחר שזו נגמרה, יצאו שניהם אל הרחוב. אילן לקח שאיפה של אוויר
ואמר: "אני אתגעגע למקום הזה, ולאנשים פה". הם הבחינו במכונית
של שרון מתקדמת לכיוונם מקצה הרחוב. " אל תדאג", אמר דרור
בנימה אופטימית, "אין סיכוי ששנינו נפסיק להיות חברים. אתמוך
בך עד מתי שתצטרך". "תודה", השיב אילן, ושני החברים התחבקו
לזמן ממושך. "יפה מאוד שבסוף השלמת עם זה", אמר דרור בנימה של
הערכה. "כל עבד חייב להשתחרר בזמן מסוים", השיב חברו והמשיך,
"לפי חוק העבד, גם מי שהוא עבד עולם, יוצא לחופשי אחרי יובל
שנים". "בהצלחה במקום החדש, אילן, ותשמור על קשר". "להתראות" ,
אמר אילן בשקט, ודרור ראה אותו נכנס למכונית של שרון, שבינתיים
הגיעה אליהם. דרור עקב אחרי המכונית הנוסעת, עד שהגיעה לקצה
השני של הרחוב, אותתה, ופנתה שמאלה.