היא פשוט הייתה ילדה של חלומות.
היא הייתה קטנה, סכ"ה בת תשע, אבל דרך המחשבה שלה הייתה כמו של
נערה בת 18.
היא חלמה להיות יותר גדולה, שאנשים יפסיקו להסתכל עליה ולהגיד
שהיא קטנה, שהיא לא מבינה.
הייתה לה קופסא של חלומות, שבתוכה היו המון פתקים, חלקם עם
ציורים, חלקם כתובים בכתב יפה ומסודר, לא כמו של ילדה בת תשע.
בסוף כיתה ד' אמא שלה נתנה לה פנקס יפה, עם הרבה דפים, שעל כל
דף מצויירת 'הלו קיטי', ועיפרון צהוב רגיל. כל יום היא לקחה
דף, וכתבה עליו חלום אחד.
באחד מימי החורף היא כתבה "הלוואי שהשמש תזרח מחר." וציור של
שמש מסתתרת מאחורי ענן.  ביום חם של קיץ היא ציירה פרפר יפה,
ברחוב יפה.
היא לא הייתה מסכנה, הייתה לה משפחה, היו לה חברים. היא גרה
ברחוב יפה, עם המון ספסלים יפים, וגן משחקים יפה, בעיר יפה. לא
היו צריכים לרחם עליה.
היא הייתה ילדה יפה. עם עיניי קסם כחולות גדולות ויפות, עור
לבן ויפה, שיער ארוך, מסורק בקפידה. היא הייתה ילדה שכולם
אהבו.
יום אחד היא ציירה את עצמה. היא רצתה לחשוב איך היא תהיה כשהיא
תהיה גדולה. עם עיני קסם כחולות גדולות ויפות, עור לבן ויפה,
שיער ארוך, או אולי קצר, איך שיתחשק לה, ובלי שום הודעה, על
הידיים שלה היא ציירה צלקת או שתיים.
את קופסת החלומות שלה היא לקחה לכל מקום. היא ישנה עם הקופסא
מתחת למיטה, שאף אחד לא יראה את החלומות שלה.
כשהיא איבדה את הקופסא, האישיות שלה נעלמה. עיניי הקסם איבדו
את הניצוץ, העור נהפך למקומט, השיער התכער. כל יום היא ישבה
בחדר, בוכה על גורל הקופסא. בהחלטה של הרגע היא יצאה מהבית.
והלכה לבד, לחפש את הקופסא. כי זאת בכל זאת, הקופסא הכי אישית
שלה. הקופסא של החלומות. היא חיפשה, ורגעים לפני שהיא התייאשה,
היא ראתה אותה. את הקופסא. בגן משחקים, רחוק מהבית. היא רצה
אליה, וחיבקה אותה הכי חזק שאפשר. היא הוציאה בזהירות את הפנקס
היפה שלה, וציירה את עצמה עם הקופסא ביחד.
בדרך חזרה היא נאבדה. לא מצאה את הבית היפה שלה, את הרחוב היפה
שלה, עם הספסלים היפים שלה. היא חיפשה, ניסתה להזכר. והיא לא
מצאה. השמש שקעה, יחד עם התקוות שלה למצוא את הבית בשעות האור.
כל מה שנותר לה לעשות זה לצייר את הזריחה, ולקוות שתגיע קרוב.
היא חיפשה ספסל, ונשכבה עליו. היא חיבקה חזק חזק את הקופסא,
ונרדמה.

בבוקר, אבא שלה, אדם צעיר ומצליח, מצא אותה קרה כקרח ברחוב
היפה שלהם. את גופתה קברו יחד עם הקופסא.
ציור אחד שלה מצאו, של זריחה יפה.
את הציור הוריה תלו על הדלת.
כי הרי, השמש חוזרת כל יום.

אולי גם היא תחזור.