לא יודעת אם את זוכרת, אבל פעם, בשנה שעברה, היינו יוצאות
לטייל כמעט כל לילה. לפעמים סתם רצית לצאת החוצה להתאוורר...
את, אני, שתי קרלסברג...
את היית מחסלת חצי חבילת סיגריות, והבטחת לי שזה קטע חולף, זה
יעבור לך עוד חודש חודשיים. מעניין אם את עדיין מעשנת... מרחוק
נראה שלא, אבל תמיד ידעת להסתיר סודות.
ועכשיו את רחוקה ממני. קרובה אבל רחוקה כל כך... את נחמדה אליי
כל כך, כמו שתמיד היית נחמדה לכולם, מושלמת, אפילו לאנשים
שידעתי שאת לא סובלת חייכת ועשית הכל. אז מה, עכשיו גם אני
הפכתי להיות אחת מאלה?
האמת שזה די באשמתי... החיים משתנים ואנשים משתנים... אני
השתניתי לכיוון אחד. וגם את השתנית, לכיוון אחר. ואני שואלת את
עצמי איפה אני הייתי כשאת השתנית לי ככה? איך זה שלא עזרתי לך,
לא ניסיתי לתת לך כיוון אחר?
פחדתי... פחדתי שאני רק אגרום למצב להיות יותר גרוע. למילים יש
הרבה השפעה וכל דבר יכול היה לעודד אותך או להשקיע אותך עמוק
יותר, אז בחרתי פשוט לדאוג לך מרחוק...
ועכשיו, בכל פעם שאני חושבת עלייך אני מרגישה חסרת אונים. אני
רואה אישה מוכשרת, חכמה, יפה, שאני מאוד אוהבת ורוצה באושר
שלה... רואה את הכאב... כאב שאני מבינה כל כך טוב, במקומות
עמוקים ממה שתוכלי לדעת אי פעם, ומנסה להבין איך אני יכולה
לעזור, מה אני יכולה לעשות... אבל יודעת שאני לא אמצא שום
תשובה. היא לא קיימת בשבילי יותר, כי הכל קרה באשמתי.

לא יודעת אם את זוכרת, את סיפרת לי פעם שכשהיית ילדה קטנה, היה
לך חלום, שגרם לך להבין שלחיים אין משמעות, ומאז את רואה את
העולם בצורה אאוטסיידרית... לא שלילית, פשוט רוצה לשמור את
עצמך מחוץ לתמונה, לצפות בחיים אבל לא לחיות אותם. ככה לפחות
אני הבנתי אותך, כי ככה גם אני הרגשתי במשך הרבה מאוד זמן. ואת
שאלת אותי, אני זוכרת, איך יצאתי מזה, איך השתניתי... ועניתי
שזה הכל מבפנים, זה צריך לבוא ממך.
ועדיין, יש רגעים שזה חוזר, כי ברגע שיודעים אמת מסוימת קשה
מאוד להתכחש לה. ברגעי השקט, החושך, כשאף אחד לא עונה ונראה
שכולם עסוקים, ואין לך באמת אף אחד בעולם, הבדידות הזאת, היא
האיומה מכל. היא גורמת לי לחזור ולהרגיש כאילו אני לא חלק
מהעולם הזה, אני סתם צופה בו, והסיבה היחידה ששווה לחיות
בשבילה היא בשביל הניסוי, הסקרנות, כי להיות מת זה יכול להיות
משעמם מאוד.
והייתי צריכה להוציא אותך מהבדידות הזאת, לגרום לך לדעת שכן
הייתי שם תמיד, שלא היית לבד. אבל לא, אני בטיפשותי פחדתי.

אני זוכרת, כמעט במעומעם, את השנתיים האחרונות, כשגם אני
הרגשתי כמוך. הייתי כמו זומבי מהלך. חיה, אבל זה רק הגוף,
קליפה, ומבפנים רק ריקנות. לא הרגשתי רעב, לא כאב, לא עייפות,
לא פחד, לא רוע, רק שנאה, שנאה לעצמי.
אבל איכשהו, החלטתי לקחת את עצמי בידיים. ראיתי אנשים קרובים
אליי, שכל כך קרובים למוות, וכאב הוא שותף יומיומי בחייהם.
ועדיין, הם נלחמים על כל צעד, כל חיוך, כל צחוק. "זה", חשבתי
לעצמי, "זה אומץ".
והתחלתי לקנא באומץ הזה, ולרצות אותו לעצמי גם. הגישה הפסימית
שלי נמאסה, בסופו של דבר, עליי. התנתקתי מכל הגורמים שידעתי
שמשפיעים עליי לרעה, כל האנשים הפסימיים בחיי. גם אם את העדפת
לבחור בהם מאשר בי. גם אם זה בא במחיר הוויתור עלייך. רציתי
התחלה חדשה. ידעתי שגם אם זה אומר שאני אצטרך לפגוע באנשים,
אני חייבת את זה לעצמי... אני רוצה את זה... וככה, באופן בלתי
מוסבר, התחלתי לרצות לחיות. וזה מתחיל בדברים הקטנים. שיחות,
להכיר אנשים חדשים, אנשים אופטימיים שימשכו אותי מעלה... להיות
עסוקה, אבל גם לעשות מה שבא לי בלי לדפוק חשבון... להאמין שאם
אני רוצה משהו אני יכולה להשיג אותו... כל מה שצריך זה
לחייך... חיוך אמיתי, מבפנים.
והלוואי שאני הייתי החיוך הזה בשבילך.

סליחה.
האיש שלא היה.