[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"מוות לבוגד..." צעק ההמון, שנפרסו באלפיהם לרגלי, כשהוסר
הכיסוי מעל עיניי.
"מוות לבוגד..." ובידם מחזיקים לפידים בוערים.
עכשיו סוף הלילה, כמעט זריחת השמש הרגילה כל כך ועם זאת
האחרונה עבורי...
חשבתי לעצמי בקול שנבלע בצעקות ההמון הזועם. עוד מעט יתלו
אותי, בשמו של המלך הטרי, בשם אביו.
         קלשונים וצהלות סוסים, להט הבלגן המוחלט, צעקות
ההמון באי סדר ענקי,
מתאחד באטיות לצעקה אחת המהדהדת באוזני "מוות לבוגד...".
עצמתי את עיניי שוב גם ללא הכיסוי להן, נשמתי את הכעס, השנאה
ונאנחתי בכבדות.
הרגשתי את משב רוח גיהינום החמה על פני שלא גולחו כבר זמן רב
מאוד.
לאט עלו הזיכרונות בראשי, תמונה אחר תמונה.
         הגיע שליח על סוס שחור עייף ומדמם כולו, נעמד מעלינו
והשמיים הפכו אפורים ברגע אחד,
שבו הגיש לי אגרת חתומה בשעווה, שהייתה עדיין חמה מטבעת המלך.

נעמדתי מולו, קבלתי את האיגרת ורוח קרירה פיזרה את שערי שהצליף
בפני וכתפי.
זו הייתה אותה רוח שהורידה דמעות מעיניך, כשהבנת שאני יוצא
לשליחות בדבר המלך.  
         לבשתי את השריון, הרמתי את החרב ועליתי על הסוס שעלה
על שני רגליו האחוריות לעבר ארמון.
אחרי השליח השחור דהרתי, לקבל הוראות בדבר השליחות מהמלך
ומועצת החכמים.
את צעקת לעברי כי תחכי לי, אך לא שמעתי אותך.
שכן הרוח כמו הוציאה ידיים ואספה את מילותיך שלא אשמע אותם, אך
הרגשתי אותן דופקות על דלתות לבי.
נשמתי עמוק, נשכתי שפה תחתונה והמשכתי אחרי השליח בדהירה מהירה
לארמון המלך, שקרב אלינו הלך וגדל.
         עוד מרחוק, ראינו את שער העץ הענק נפתח, שמענו את
שלשלאות הברזל הכבדות,
נכנסנו פנימה בשעת צהריים מאוחרת, השער נסגר אחרינו.
ירדתי מהסוס, צעדתי במהירות אל המלך שעמד על החלון בצריח הגבוה
והמתין בקוצר רוח לבואי.
כשהגעתי כרעתי ברך לפניו, המלך משך בכתפיי והרימני מכריעתי.
הוא ציווה עלי שליחות, אני הרכנתי ראש בהסכמה למסע שלא היה
מוגבל בזמן ומקום.
         מחוסר צידה יצאתי מיד לדרך אל הלא נודע.
שער העץ הגדול ברעש השלשלאות הכבדות נפתח לאט,
עוד לא הושלמה פתיחתו ואני דהרתי אליו כמו הרוח, ביודעי כי
בתיאום מושלם, כשאגיע אליו תושלם פתיחתו.
דהרתי דרכו, לעבר קצה הממלכה הצפוני, שם המתין לי צבאי, לקראת
המסע הארוך המייגע, בדבר בקשתו של חובש הכתר.
         לא חשבתי, לא שאלתי לפשר השליחות. קושיות אלו השארתי
לראויים לכך, כמו המלך ומועצת החכמים.
עיוור יצאתי למסע, כשם מבטחי בדבר המלך.
לא עצרתי ולא נחתי, ולו רק כדי לראותך ולו רק לרגעים אחדים.
בוקר וערב שיננתי לעצמי כי קרוב אני לסיום שליחותי. וכמו
שהבטחתי לך, אני פושט את השריון ומתמסר רק לך.
אך לסיום לא הייתי קרוב, גם לא לאחר חודשים כל כך רבים.
         שמי הלך לפני והכל יראו את נחת זרועי. נלחמתי, הרגתי
וכבשתי בשם המולדת, בשם האיש שבפניו אני מרכין ראש.
צבאי הלך והתעצם, אוצרות הממלכה גדלו עד לאין שיעור (אני עדיין
ישן באוהל עראי שכן אין אנו יושבים קבע במקום אחד).
        כל לילה יסרוני מחשבות קשות. על מהות כל השליחות בדבר
המלך, על מיקומי, על ההרג ההרס והחורבן שאני מטיל
ועבור מה... איני יודע. אני המבצע ולא שואל שאלות.
דחיתי את המחשבות בבוז בתחילת המסע, ובקושי רב הלילה, שלא
ישנתי את רובו.
         שלוש שנים למסע הלילה. שלוש שנים בחוסר ידיעה על מה
כל ההרג הדם השכול שכן הממלכה לא חסרה דבר מעולם.
שלוש שנים ללא אהובתי. בקושי אוכלים, בקושי ישנים, לא חיים,
אפילו לא בקושי.
קמתי ממיטת העראי שלי לעבר קערת המים ורחצתי פניי. הבטתי
בבואתי שבמים וירקתי לתוכם.
יצאתי מהאוהל, השארתי את צבאי חסר השגחה ודהרתי דרך ארבעה ימים
אל המלך ומועצת החכמים,
שיחזקו את ידי שרפו מעט, שיתנו מעט טעם למעשי חסרי הפשרה
והרחמים.
כל הדרך הרוח הקפיאה את פני שהפכו לאבן.
         השער נפתח בקול שלשלאות הברזל המוכר.
דהרתי פנימה לעבר הצריח הגבוה, נאמר לי כי בו מצוי המלך ע"י
ליצן החצר.
כמעט ודרסתי ילד רך בשנים ונעצרתי בשנייה האחרונה.
המטפלת המלכותית מיד אספה אותו אל חיכה, חיבקה אותו ורצה משם.
         דהרתי אל הצריח ועצרתי את סוסי ליד גרם המדרגות
הייתה מטפחת אדומה על שיח ליד.
ירדתי מהסוס, אספתי את המטפחת ועליתי במדרגות במהירות.
בגדים היו מפוזרים שם לכל אורך המדרגות וקולות נשמעו מקצה
המדרגות שבראש הצריח.
         הגעתי לסופם של המדרגות, וראיתי את מלכי בחדר ענק
מוסק היטב עירום כביום הולדו.
מיד סובבתי את פניי והשתעלתי מעט, שיבחין בי שאני כאן. משהבחין
בי הסתובבתי ויצאתי.
המלך היה מופתע שאני כאן נוכח וקיים, שכן אמור אני להיות
בשליחות ששלחני.
בעודו מופתע שמעתי קול מתוק מוכר, מצחקק מתקרב וקורא למלכי
בשמו הפרטי...
         זו היית את אהובתי. אבל מה מעשייך כאן? הרי לא ידעת
על בואי אלא אם מכשפה את...
וכשנכנסת לחדר ערומה גם את הבנתי כי מכשפה את גם בלי לדעת
נסתרות שכן המומה היית גם את מבואי בטרם עת
ואולי מבואי בכלל.
        "מוות לבוגד..." צעק ההמון ואני פתחתי את עיניי והנה
הזריחה כמעט כבר כאן, כבר יש שבבים של אור יום.
תכף יתן הנסיך היתום את הסימן, ישימו חבל לצווארי וישמטו את
הרצפה לרגלי.
"מוות לבוגד..." צעק ההמון ואני רק חשבתי לעצמי,
הוא כבר מת וגם הבוגדת, הרי הרגתי אותם במו ידיי...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אוף,
למה אף פעם לא
מאשרים את
הסלוגנים שלי?!


תגובת מערכת:
כנראה שהם לא
טובים. אל תקחי
את זה באופן
אישי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/11/05 11:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שרון ברבי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה