[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני רוצה את האושר שוב. כשהייתי קטן יותר, הייתי יותר מאושר.
זו הנחת יסוד- הילדות שלי הייתה מאושרת. בניגוד לרוב האנשים
אני זוכר את הילדות שלי בצורה עזה, תקופה של חיוך. זהו הדבר
שאני זוכר ביותר, התנועה הזו בזוויות הפה, הצליל הקטן, צורמני
ומשתפך של ילד קטן מחייך. חזרתי לתמונות הילדות שלי וראיתי את
עצמי עומד שם, בפארק ביערות ירושלים, ילד בן ארבע עם מעיל גשם
ומשקפיים, שיער בלונדי פרוע וחיוך מרוח על פניי, חושף למצלמה
שיניים וקצת פה, והרבה מאוד אושר. אני רוצה את האושר שוב.

מתי איבדתי אותו בכלל, את האושר? גם היום אני מאושר, אבל לא
כמו אז. לא כמו בתמונה. כל החיים שלי היום הם פחות- המעיל
התחלף בטי-שרט, המשקפיים עברו עם העין העצלה, השיער התכהה
והחיוך- קטן, התמתן. היום כבר לא מחייך עם שיניים, רק מעקל את
הפה. הצליל ההוא, אותו צליל ענוג של חיוך כבר לא עובר את
שפתיי. אז זה כלל לא עניין אותי. החיים היו פשוטים, ישירים,
מאושרים. האם זו הייתה הסיבה לאושר, הפשטות? האם בגלל זה ילדים
מאושרים? כי החיים פשוטים? כי אין דאגות על הלב? האם התמימות
היא המקור לאושר? לאן היא הולכת, אותה תמימות ילדותית?

החלטתי לשחזר צעדים. לפני יומיים נסעה המשפחה לביקור קרובים,
אותם אלו שביקרנו בתמונה. קמתי ועשיתי מעשה. המעיל של אז עוד
היה בארון, בחדר הישן שחלקתי עם אחי. לא ניסיתי כלל למדוד
אותו, רק ממראהו הבנתי שגדלתי מאז ימי הגן. המשקפיים היו
מונחות להן, כתמיד, מעל שולחן הכתיבה שלי, צוברות אבק,
רואות-לא-רואות את השנים חולפות להן. אתון השארתי במקומן.
נסענו בשקט, מלבד אחי שהתעסק כל הזמן עם הווקמן, מנסה לעקוב
אחרי הליגה. הפועל שיחקה בבאר-שבע, המשחק האחרון בעונה, וזה
שיגע אותו שלא יכל להיות שם. כשהגענו כבר הובילו השדים האדומים
אחד אפס. כשהייתי קטן גם הוא היה קטן, וגם פחות מעצבן. ילדים
קטנים הרבה פחות מעצבנים מהמבוגרים, תמיד. מוזר, לא? אפשר
לצפות שנלמד עם הזמן איך פחות לעלות אחד לשני על העצבים.

ארוחת החג עברה בסדר. הדוד דויד בדיוק קנה שולחן חדש, ארוך,
והתפאר בו קשות. הוא לא באמת דוד שלי, דוד דויד, אבל כך קראתי
לו מאז שנולדתי. הוא בעלה של דודה אסתר, גיס. לדויד ואסתר שני
נכדים, גל ושירה, והם אוהבים אותי. שירה היא הדבר החמוד ביותר
שראיתם, כבר בת חמש ומטורפת על פוקמונים. גל קטן משירה
בשנתיים, לא צעיר יותר, קטן. לשניהם שיער חום בהיר כזה, חופשי
ומאושר, ריק מכינים אבל עדיין מדבק. באותו יום הבאנו להם את
הבגדים הישנים שלי ושל אחי, אותם אלו ששמרנו בארון "בדיוק
לעכשיו". המעיל לא נראה טוב על שירה, אבל היא אהבה אותו ואת
"הסוס שיש לו מקדימה". אז היא רצה אל אימא שלה, בת דודה שלי,
בקריאות שמחה להשוויץ בסוס הירוק, גרם ללבי להישבר, במובן
החיובי. לרגע אחד, הייתי מאושר. אז, לרגע אחד, נדמה היה לי
שהבנתי- כבר ראיתי בעיני רוחי את האנשים במפעל לפני עשרים שנה,
תופרים את האושר לתוך המעיל. ראיתי איך פריט כה קטן ומשני יכול
למלא חיים בעונג, באושר שעוטף את הסביבה, מוקרן החוצה מאותו
סוס ירוק. התנערתי. לא ייתכן, הרי לא באמת תופרים את האושר
לבגדים של ילדים קטנים, נכון? אז מה זה? יותר חשוב, איך אני
יכול להשיג את זה? משגע לחלוטין. מה אני מחפש בעצם? אושר הוא
לא עצם. לא קברתי את האושר שלי בארון הבגדים בדיוק כמו שלא
שכחתי אותו בפארק בהרי ירושלים.התיישבתי מול המרפסת, בוהה
החוצה על ההרים מפאתי שכונת גילה, בקושי חושב, נהנה מהרגע.
האוויר הקריר אל מול זה באזור המרכז הכה בפרצופי, גרם לי לחשוב
על חורף, אמיתי, לא כמו זה בארץ, כזה עם עצי אורן ועננים
שחורים וגשם שוטף. נשען אחורה, פתחתי את העיניים ונעצתי מבטי
בכוכבים. תמיד אהבתי את הכוכבים, לא משנה מה אמרו האסטרונומים.
אולי מקרוב אלו שמשות, עבורי זהו פשוט ים של כוכבים מנצנצים.
גם את הים אני אוהב, אהבה לא מרוסנת, חסרת גבול אמיתי, אהבה
אינסופית לגוף אינסופי. אולי אתם השארתי את התמימות שלי. יותר
נכון, הפקדתי למשמרת. כשגדלים, רואים איך העולם לא מתאים
לאנשים תמימים, כמעט יוצא מגדרו לדפוק את אלו שנאחזים באותה
שמחה. כשיחזור להיות כאן טוב, שאושר תפסיק להיות מילה גסה, אני
אגש אליהם, אותם ענקי ילדות, אגיש להם את הנוסטלגיה שלי, הקבלה
שניתנה לי, ואבקש את האושר בחזרה. ככה אני אמות, מאושר.

יד נגעה לי בברך. התרוממתי. זה היה גל, מוצץ בידו האחת, נבי
הארנבי בשניה.הוא הביט בי בשתיקה, מחכה. תפסתי אותו והרמתי
אותו אל האוויר. מייד הוא צחק, משחרר לאוויר העולם את הצליל
הפעמוני, של צחוק ילד קטן. זה בסדר, הרגעתי את עצמי, גם לי
יהיה את זה שוב. רק אחר-כך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בפעם הראשונה
שקיבלתי מחזור,
אני זוכרת איך
אמא כעסה עליי.
היא אמרה שזה
אומר שאני אוכלת
יותר מדי. אז
טיפלנו בזה והכל
נפתר. היום אני
דוגמנית.




דוגמנית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/9/01 21:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אודי בקר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה